ע' הייתה קטינה - עוד לא בת 16 - כאשר הכירה את הסַּפַּר. ההיכרות בין השניים נוצרה באמצעות אמה של ע', שהייתה לקוחה במספרה של אותו ספר.
זה התחיל כקשר תמים: הספר היה זקוק לשמרטף שתטפל בבתו הקטנה, וכך, באמצעות אמה של ע', כאמור, נוצר הקשר והספר החל להעסיק את ע' כשמרטף של ילדתו.
אבל הקשר הסתבך. הספר לא הסתפק בשמרטפות. הוא חשק גם בגופה של הנערה הקטינה, ובעל אותה כ-15 פעמים לאורך תקופה של כחצי שנה. חמישה עשר מעשי הבעילה בוצעו על-ידי הספר בביתו ובמכוניתו. הספר הועמד לדין והורשע. עד כאן כרוניקה פלילית לא ממש נדירה.
אלא שע', שהייתה קורבן למעלליו של הספר, הפכה לקורבן גם של מערכת המשפט. כי מערכת המשפט, ברשלנותה ובאטימותה, פרסמה את הסיפור באינטרנט - עם שמותיהם המלאים של ע' ושל הספר. שמה המלא של ע', בצירוף עם השם הכפול של משפחתה, הוא שם יחודי למדי.
ועתה, אם ע', שבגרה בינתיים, רוצה להתקבל למקום עבודה, או להכיר חבר, או סתם לפתוח פרק חדש בחייה - "אין מצב". כי כל שיש לעשות הוא להקליד את שמה המלא בגוגל ולמצוא שם בחצי שנייה, כי בהיותה קטינה היא נבעלה 15 פעמים על-ידי ספר בביתו ובמכוניתו. האינפורמציה באינטרנט - כולנו יודעים - תמיד זמינה ועומדת בשיני הזמן.
כך, גם ילדיה ואף נכדיה של ע', יוכלו בבוא היום לגגל את שם אמם, ולגלות שם את אשר ביצע בה הספר חמש עשרה פעמים בבית ובמכונית.
למה מערכת המשפט שלנו, המתגאה כמגן זכויות האדם, חוזרת שוב ושוב על העוול הזה, ומפרסמת בראש חוצות פרטי זיהוי מלאים של אנשים ששמם אסור לפרסום? כי מערכת המשפט המהוללת שלנו היא בית חרושת גדול לייצור אבק - אבק אדם.