חנוך לנער על-פי דרכו

שלמה המלך, החכם מכל אדם, אמר (משלי כ"ב, ו'): חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל-פִּי דַרְכּוֹ; גַּם כִּי-יַזְקִין, לֹא-יָסוּר מִמֶּנָּה. ההתייחסות המקובלת לפסוק זה היא שיש להתאים את החינוך לדרכו של הנער, לדרכו של מי שמקבל את החינוך וההדרכה, על-פי דרכו: אופיו, טעמיו, העדפותיו, השקפותיו, חינוך קודם שקיבל, ועוד. לא מדובר בדרכו של המורה-החונך, אלא בדרכו של הנער. פסוק זה מקבל משמעות אחרת כאשר מסתכלים על דרכו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מאז החל בכהונתו השנייה. לכהונתו הראשונה הגיע נתניהו ב-1996 כאדם צעיר, בן 47, לאחר שהסקרים בקיץ ובסתיו של 1995 ניבאו לו ניצחון מוחץ מול יצחק רבין, שמדיניותו החלה להתגלות כמסוכנת, ואפילו הוא עצמו התחיל להבין את שגיאתו החמורה. רצח רבין הפחית בבת-אחת את סיכוייו, וכמעט העלה לשלטון את שמעון פרס, יריבו המר של נתניהו. רק האוטובוסים שהתפוצצו בערי ישראל בחורף ובאביב של 1996 מנעו את עלייתו של פרס לשלטון בעקבות וכתוצאה מרצח רבין. לכהונתו השנייה הגיע נתניהו ב-2009 כאדם בשל, בן 60, לאחר ניסיון שנוי במחלוקת כראש ממשלה, ולאחר כהונות מוצלחות בתפקידי שר החוץ ושר האוצר. ניתן היה לצפות ממנו שיוביל שינוי ולא יילך בתלם של קודמיו, בתהליך מדיני שהוכיח את עצמו כבלתי מעשי וכבלתי מוסרי גם יחד. "שלום" המבוסס על איסור על יהודים לגור בלב ארצם ועל גירושם בכוח אינו יהודי, אינו דמוקרטי, אינו ציוני ואינו מוסרי. לפיכך, מפליא המשקל הרב שנותן נתניהו לנשיא שנוי במחלוקת, שמעון פרס, אדריכל ה"שלום" שהוביל למלחמת אוסלו, הן בהתייעצויות התכופות איתו והן בעירובו במגעים המדיניים, כאילו לא נבחר נתניהו להוביל דרך שונה בתכלית. הפליאה גוברת כאשר מסתבר שערב נאום בר-אילן שלו בחר נתניהו להתייעץ עם "אנשי רוח" מן השמאל הקיצוני, דויד גרוסמן ואיל מגד. כמעט ניתן לומר: אמור לי מי הם יועציך, ואגיד לך מי אתה. מעשהו זה מזכיר את התייעצותו של המלך רחבעם עם "הילדים", שתוצאתו הייתה האיוולת (מלכים א', י"ב, י"א): אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. נזיפתו של "היועץ" גרוסמן לא איחרה לבוא (הארץ, 17.6.09): "ראיתי את ראש הממשלה שלי במופע להטוטנות חשוק-שפתיים, במפגן משוכלל של סרבנות ועצימת-עיניים. ראיתי איך פועל בו המנגנון המוכני שהופך ניסיון-מגומגם-לדיבור-על-שלום לשכנוע עצמי רהוט בקיומה של גזירת שמיים שמצווה עלינו להיאכל לנצח בידי החרב. ראיתי וידעתי שמכל אלה לא יצמח לנו שלום". שוב, חינוך לא לפי דרכו של "הנער" אלא של החונך, מאנשי האסכולה שנכשלה שוב ושוב, שחובה לשנותה. אין זה מאוחר מדי עבור נתניהו להראות כי אכן הוא השתנה וכי דרכו איננה דרך "פתרון" שתי המדינות אלא דרך הבנייה וההתיישבות הציונית. במקרה שלפנינו, חנוך לנער על-פי דרכו, ראוי שיתבסס על החינוך הציוני הטוב שקיבל נתניהו בבית אבא, על הבנתו את ההיסטוריה היהודית והתרבות האמריקנית ועל-פי ראיית המציאות שלו, שהוכיחה את עצמה יותר מאשר אצל ראש ממשלה אחר כלשהו ב-17 השנים האחרונות. או, בלשונו של שלמה המלך (משלי א', ח'): שְׁמַע בְּנִי, מוּסַר אָבִיךָ; וְאַל-תִּטֹּשׁ, תּוֹרַת אִמֶּךָ.