3 שנים לאחר שגלעד שליט נפל בשבי ונותק מכל קשר, מתחילה מדינת ישראל האמיתית להיזכר איך צריך להתנהג. לא הממשלה כמובן. גם לא צמרת צה"ל. מבינה זאת דווקא ערוגת החממה שגידלה את צה"ל: התנועה הקיבוצית.
היו אלה פעילי התנועה הקיבוצית, שקמו השבוע ועלו על שערי עזה וחסמו אותם פיסית בגופם (בניגוד לרצון שר הביטחון ואלף יועציו), תוך שהם מבהירים לחמאס שאם לא יינתנו זכויות ביקור וקשר לגלעד שליט, הם ימנעו בקרוב גם ממשפחות אסירי החמאס את הביקורים והקשר עם יקיריהם.
צודק וחכם. אם ניזכר במקור, ככה בעצם הוקם צה"ל: מאיכרים וחברי קיבוצים שכבר לפני 100 שנה סירבו להבליג על ירי, גניבות או רצח, לא הקשיבו לעצות העסקנים והמנהיגים מלונדון וירושלים, ולקחו לידיהם את הנבוט והרובה כדי לדבר עם הסביבה בשפה שהיא מבינה. ככה הם הקימו את השומר, ככה הם הקימו את ההגנה והפלמ"ח וככה הם הקימו את צה"ל, הרבה לפני שהוא השמין והתברגן ואפף את עצמו בהמון דוברים ותירוצים משפטיים.
כדאי שניזכר במושבניקים ובקיבוצניקים של פעם, שמה שהם עשו בזמנו בשביל להשיב לעצמם רק פרה גנובה, כל צה"ל הגדול העשיר והמדושן שלנו לא מסוגל לעשות היום אפילו כדי להשיב אליו חייל שנחטף. רק שבצה"ל למדתי שאין כזה דבר לא יכול. יש לא רוצה.
קרן האור האמיתית שלנו בוקעת כרגע מאותם פעילי התנועה הקיבוצית, שמבינים שאת הלחץ יש להפנות לא נגד ממשלת ישראל בקריאה שתיכנע, אלא נגד החמס מנהיגיו והאוכלוסיה התומכת בו , עם מסר של אזהרה חדה ונכונות להגשמתה בלי חשבון ובלי היסוס. שלוש שנים של בטלה וטיפשות עברו לשווא. הגיע הזמן לחזור לשפה המדוברת.
משום מה הפעילים הללו, שצצו כאילו מהעבר הרחוק, מעוררים געגוע למה שהיינו פעם, למה שיכולנו להיות ולמה שברור שנאלץ לחזור ולהיות – אם אנו רוצים לשרוד בסביבה העויינת הזו.