את אירן אני מכיר דרך הסיפורים של אמא שלי. שירי הערש וסיפורי ילדותי לקוחים מהעולם התרבותי העשיר של אירן, של ראשית המאה הקודמת. אמא ע"ה שהייתה ילידת 1926, נולדה בפרברי טהרן והייתה קשורה בנימי נפשה להיסטוריה של אירן ולמשורריה. מבלי משים זה גם נספג בנו.
מאמי למדתי על התהליך התרבותי שעברה אירן במחצית הראשונה של המאה הקודמת. אביו של השאה הפרסי המכונה 'ריזה שאה', העביר על אירן ובמיוחד על עריה המרכזיות תהליך מואץ כמעט דורסני של מה שאנו מכנים היום 'מערביזציה'. בימיו נאסר על נשים להסתובב ברעלות, כחלק מהמאבק באייתולות ותהליך הפרדת הדת מהמדינה. במקביל הצטוו הגברים להסתובב ברחובות עם מגבעות, כדי ליישר קו עם המראה האירופי. צרפת של אותם ימים הייתה מושא החלומות של השלטון ובד בבד בקרב שדרות שונות בעם. כשרצו לומר על דבר מסוים שהוא נאה, אלגנטי, או שיש בו משהו מתרבות עילית, כינוהו בהערצה 'FERANGI', עם הטעמה במלעיל.
התנופה התרבותית הזאת דחפה צעירים רבים לפקולטות לרפואה ולמקצועות מודרניים אחרים, בצרפת ובמרחב האירופי. טהרן התהדרה בבתי ספר גבוהים להנדסה, וללימודי שפות ומדעים. האתגר התרבותי הזה יצר פערים עצומים בין פריפריה נחשלת למרכז אינטליגנטי, בין הדור הישן הנבער לדור משכיל, חילוני בהשקפת עולמו ונהנתן באורח חייו.
אמי, שלמדה בבית הספר של "אליאנס" בטהרן, נאלצה להפסיק את לימודיה באמצע כיתה ו'. הקושי הכלכלי המשפחתי במימון הלימודים של אחיה, אילץ אותה לצאת לעבוד, ולממן לו את לימודי ההנדסה. אהבת נפש הייתה ביניהם אך עד יומה האחרון היא לא סלחה לעצמה שלימודיה הופסקו באיבם. אמא, שבמעט שנות לימוד רכשה קריאה וכתיבה בשלוש שפות, הייתה בטוחה שהעובדה שכל ימיה השתכרה כעובדת ניקיון, היא החמצה שאסור שתחזור אצל ילדיה.
התסכול בעקבות הפערים העצומים שהלכו והתרחבו במשך השנים בין חלקי אוכלוסיה שונים, היה הקרקע הפורייה עליה צמח האיסלאם הרדיקלי של חומייני (כמו גם במקומות רבים אחרים). הזעקה נגד השחיתות והנהנתנות של שלטון השאה, הניע תנועת מטוטלת נגדית. האייתולות - נפגעיה העיקריים של חדירת התרבות המערבית - הביאו לבריחתו של השאה, ולשלטון החומינסטי על כל משמעויותיו, תוך שימוש מניפולטיבי במצוקות חברתיות וכלכליות.
זו הייתה סוג של רגרסיה מבחינת כלל החברה, אך רגרסיה איננה תנועה אידיאולוגית. זהו סוס עם תוחלת חיים מוגבלת. המהומות ברחובות אירן בימים אלו עושות רושם שה'סוס נגמר', למגינת ליבם של האייתולות. החברה האירנית שעברה שתי טלטלות קשות, האחת עם פניה למערב ומודרניזציה מואצת, והשנייה לכיוון האיסלאם המטורף כתנועת נגד, מניעה את עצמה בשעות אלו לסוג של קו אמצעי.
התרבות המערבית, ההשכלה, השיח הציבורי של החברה האירנית, רחוקים בשעה זו שנות אור מהשקפת עולמו של חומייני ויורשיו. התרבות האירנית המשומרת בכמה קהילות גולים ברחבי העולם, מלמדת שלאומה הזאת יש תרבות אחרת שדוכאה במשך שנים, על-ידי התרבות השיעית השלטת. ההתפרצות של ההמונים היא פרי של מירמור והתפכחות. כשמדובר בתהליך עומק מהסוג הזה, איש לא יוכל להחזיר את הגלגל לאחור.
בשעה זו יש לשוב ולזכור שאירן לא הייתה מעולם חלק מהמרחב הערבי. יהודי אירן לא חוו טראומה אנטישמית בעקבות הקמת מדינת ישראל כפי שחוו היהודים במדינות ערב. להפך, השלטון של השאה האחרון ושל אביו ניחן בסובלנות רבה כלפי היהודים (אף שריזה שאה השתייך לחזית הגרמנית במלחמת העולם השנייה, עובדה שהביאה לקץ שלטונו והגלייתו על-ידי רוסיה ובריטניה). הניסיון של השלטון האיסלאמיסטי להשתלט על מדינות ערב באמצעות החצנת יתר בנקיטת עמדה עוינת כלפי ישראל, נכשל באופן טוטלי. בשאר אסד ונסראללה הם חריגים בנוף של המנהיגות בעולם הערבי, שבאופן כולל רואה באירן יותר אויב מידיד.
אלו הן שעותיו האחרונות של השלטון החומיינסטי. בחזית הפנימית עומד השלטון מול העם האירני שאיבד בו אמון זה מכבר, ועתה הוא מאמין שהגיעה השעה לסלקו. בחזית החיצונית, עומד השלטון בפני שני איומים. האחד- החזית הערבית המייחלת להפלתו, והשני- מצידן של מדינות שבשל אינטרסים כלכליים בלבד קיימו איתם קשרים ועתה הן מבינות שיש להן עסק עם שלטון קורס, ושמוטב לשקול מחדש את כדאיות המשך הקשר ואיכותו.
כל התסמינים מלמדים כי "האיום האירני", אינו יותר מעוד נמר של נייר. האיומים על ישראל, היו ונשארו אובדן הדרך של המנהיגות ששכחה זה מכבר מנין היא באה ולאן היא חותרת.