נראה כי יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, אינו מצטרף לתחרות הנאום המזרח תיכונית, שבה פתח נשיא ארה"ב אובמה בראשית החודש בקהיר. אין פלא: הוא תומרן החוצה ויהיה לו מעט מאוד מה להגיד.
במידה מסוימת, הפלשתינים דחקו את עצמם לפינה. במשך שני העשורים האחרונים הם הציגו את עצמם בפני העולם כתנועת שחרור, בעוד שלילדיהם הם הבהירו נחרצות כי המטרה הסופית היא "שחרור פלשתין". ואמנם, אנשים רבים בעולם מזדהים עם "פתרון המדינה האחת", המרומזת בביטוי הבלתי מוצלח "זכות השיבה" כביכול, אלא שמנהיגי המערב אינם מקבלים את הרעיון, שמאֶחָד משני העמים הנלחמים על ארץ הקודש יישָללו זכויותיו הלאומיות. זו הסיבה לתמיכה הרחבה של המערב ב"פתרון שתי המדינות".
עתה, כשאפילו ראש ממשלת ישראל מטעם הליכוד אימץ עיקרון זה, הפלשתינים למעשה אינם יכולים ליילל לקהיליה הבינלאומית. הם אמרו כי שני התנאים של נתניהו - פירוז והכרה ביהדותה של ישראל - אינם "מתקבלים על הדעת", אך אנשים הגונים בוודאי תוהים מה בלתי מתקבל על הדעת באי-פלישתם לישראל של מליוני מהגרים ערבים ובאי-הצבתם של טילים אירניים בפאתי ירושלים.
לרוע המזל, מחמוד עבאס אינו צפוי לשאת נאום משלו, שבו יאמר לעמו כי "זכות השיבה" לישראל היא תכסיס, כי הר הבית קדוש גם ליהודים, כי ההשפעות הרדיואקטיביות של פצצה גרעינית אירנית אשר תוטל על תל אביב לא תיעצרנה בקו הירוק. בנאום הזה, שהוא אינו צפוי לשאת, הוא גם לא יחזור בו מתזת הדוקטורט שלו בדבר הכחשת השואה. אך עבאס ימשיך גם ימשיך לומר, שישראל "הורגת את תהליך השלום" - אותה אשליה ישנה, אותו קשקוש מיושן.
מעניין לדעת אם נשיא ארה"ב, אובמה, ומנהיגים אחרים בעולם יכירו סוף סוף בכך שהפלשתינים מתעתעים בקהילה הבינלאומית, ויטילו עליהם את האחריות לכך. נראה כי הפלשתינים יבטיחו, באמצעות תעמולה, שהתעוררות כזאת לא תתרחש. אחרי ככלות הכל, כשהם דחו את הצעותיהם של אהוד ברק ב-2000 ושל אהוד אולמרט ב-2008 - העולם פטר אותם בלא כלום.
על ישראל להתכונן אפוא למירוץ התעמולתי הממשמש ובא, שבו יציגו הפלשתינים את השמדתה הדמוגרפית של ישראל ואת המיליטריזציה של יהודה ושומרון כ"זכויותיהם". בנאומו, נתניהו גם אמר את האמת וגם ניצב מולה. תגובתם המוגזמת של הפלשתינים לנאום מלמדת על כוונותיהם. על ישראל ליזום מתקפת הסברה. אחרת, עד מהרה היא תמצא את הכדור במגרש שלה, כדברי מרק טוויין: "השקר יכול לנסוע עד חצי העולם, עוד לפני שהאמת מסיימת לנעול את נעליה". הבה נקשור אפוא את נעלינו, לפני שמישהו אחר יקשור את ידינו.