בארץ קיים גוף בשם Israel encounter programs -"תוכניות מפגש בישראל". גוף זה מקיים קשר עם מוסדות שונים בחו"ל, בין היתר עם "הסוכנות הפדראלית הגרמנית לחינוך אזרחי". במסגרת תוכנית זו הוזמנו לארץ יותר מ-20 עיתונאים מכל ענפי המדיה, לרבות התקשורת העילית, בגילים בין 45-35, שזה להם הביקור הראשון בארץ. אתי הם נפגשו מיד לאחר ביקור ביד ושם, ביקור שהימם אותם. אני כדרכי מדגיש בשיחותיי את נושא התקומה של הניצולים, תרומתם להקמת המדינה ולביסוסה, סיפור של תקווה שצמחה מתוך הייאוש. בהקשר זה הזכרתי את סרט התעודה שהפקנו בשם "עופות החול" שעלו מן האפר. קראתי בפניהם קטע מתוך מנשר ניצולי השואה, מסמך יהודי-ציוני הומניסטי מכונן.
הנושא התמקד בהשפעת הגומלין בין אירופה לבין ניצולי השואה שבאו משם. כמובן שבצד אזכור המפלצת הנאצית לא יכולתי לפסוח גם על אלה שהתבוננו, במערב ובמזרח, ושתקו. שכן היו כאלה שעשו, אך הם היו מעטים. ניתן היה לעשות יותר גם בגרמניה (ובהקשר זה קראתי אפיזודה מתוך ספרי "גשר של נייר" - סיפור שהועתק בספרו של סר מרטין גילברט - "חסידי אומות האולם- גיבורי השואה שלא שרו עליהם" - THE RIGHTOUS- the unsung heroes of the holocaust- doubleday 2002, איך חייל גרמני מבוגר הציל את חיי ביער מושלג וקפוא), וודאי שניתן היה לעשות יותר בארצות אחרות, כולל בארה"ב.
מכאן הקשתי על יחסי לאירופה כיום, אותה אירופה הפעם חופשית. כאשר אני מבקר בה אני מוצא עצמי "מסביר" תופעות בארץ, שאני שולל אותן, את הפן האחר שלהן, מכיוון שהדברים נקראים, נשמעים, נצפים בחוץ כשהם מעוותים, כפי שהזכרתי לעיל. אירופה, אמרתי להם, חייבת להכיר לא רק את ה-raison d'être להקמת המדינה, אלא את כורח קיומה כמדינה יהודית. זאת נקודה שאני עומד עליה בכל מאמריי. ראש הממשלה בנאום בר-אילן הדגיש נקודה זאת, אף שיכול היה להימנע מכך משני טעמים. נימוק טקטי. אנו לא מוכנים לתנאים מוקדמים, מדוע שהצד השני יהיה מוכן. אבל הטעם החשוב יותר הוא שאנחנו לא זקוקים להכרה בנו כמדינה יהודית. אנו מדינה יהודית דמוקרטית. מאידך-גיסא, גם אם יכירו בנו כמדינה יהודית ולא ניפרד מן הפלשתינים ומן השטחים שלהם, זאת, בסופו של דבר, לא תהיה מדינה יהודית.
אשר לאירופה, יש לי בעיות איתה גם היום. ונתתי לכך ביטוי מודגש בפגישה עם העיתונאים הגרמניים. וכאן חזרה על עצמה תופעה שאני חווה אותה כל אימת שאני מופיע בפני אנשים מבחוץ או ישראלים כמו חיילי צה"ל שאני משוחח איתם בימי הזיכרון לשואה. ברגע שהצנרת נפתחת, והיא תמיד נפתחת כמו במפתח שוודי, בא מָטָר השאלות שגולש הרבה מעבר לזמן שהוקצב, וזה מתחיל בבקשה להבעת דעה על המוזיאון החדש ביד ושם, שממנו באו זה עתה. הם קיבלו מידע על ההבדל בין הישן לבין החדש, וזה מעניין. הם שמעו שהישן היה פחות מתוחכם אבל שורשי יותר, בראשיתי יותר. וצר היה להם שלא ראו אותו כמות שהיה. אמרתי להם שלדעתי המוזיאון החדש ביד ושם עונה לציפיות שלי, לא רק בשל שפע המידע ודרך הצגתו - בנתיב מתפתל מתמשך - היסטורית ומהותית, אלא בעובדה שהפעם יש רקע נרחב לשואה. ישנן הקהילות היהודיות שנכחדו ואין להן זכר, יש שורשי האנטישמיות, שכן השואה לא צמחה על שדה בור. זה מידע חינוכי מן הדרגה הראשונה - ללמוד את הרקע, את הקרקע שעליה צמחה השואה.
ואז מישהו מבקש לדעת האם חזרתי לפולין והאם הייתי באושוויץ ואיך הייתה התגובה שלי.
אמרתי להם כי בשבילי אושוויץ כיום זה מוזיאון קר. ואמרתי להם מה שאמרתי לילדיי כאשר ביקרנו במקום. כאשר אני לא רואה את ההמונים נדחקים כמו עדר במכלאה, מופָלים בקָתות רובים, נבעטים, נורים כמו כלבים שוטים, ובצד רצים אנשי הגסטאפו עם כלבי הציד שלהם. כאשר אני לא רואה עשן מיתמר ממשרפות בירקנאו ולא מריח את הריח החרוך של בשר - זאת לא אושוויץ. זה אמור לגבי גטו לודז'. שם אפילו אין איזה מוזיאון של הגטו. כמעט אותם בניינים, בהבדל אחד. כאשר אני הייתי שם היה גשר מעל לרחוב זאגרודובה - Zagrodowa זה הגשר מעל שני חלקי הגטו ברחוב מגודר בגדר תיל מחושמלת, שבו נסעו חשמליות עם אנשים, צמודים לחלונות, דוממים, סקרנים או אפילו חיוך על שפתיים - מן החופש, היחסי, אל החופש, כבני אדם. ואילו בצד ליד גדרי התיל עמדו שלדי אדם או היו מוטלים פגרי אדם. זה כל ההבדל.
אני לא אומר שעיתונאים סקרנים אלה, שאנגלית רהוטה בפיהם, למדו הכל על רגל אחת או על שתיים. הם שמעו, הם רשמו, הם עוד יעכלו. והייתה שאלה אחרונה ששאלה עיתונאית אחת, לאו דווקא מבין הצעירות.
"האם יש שאלה שאתה לא מוכן לענות עליה". עניתי בלאו מוחלט. אדרבה, אמרתי, ככל ששאלה פרובוקטיבית יותר, יש לי ההזדמנות להשיב עליה.
נדמה לי שעל משקל אמירתו של הלל הזקן, זאת התורה כולה של המפגשים ואידך זיל וגמור.