לכל אדם יש תאריכים שנצרבו אצלו בתודעה. יש תאריכים, ויש תאריכים. יש תאריכים עצובים, ויש שמחים. יש תאריכים הנוגעים אליו, לחייו, ישירות, ויש הקשורים בהוויה שלו. יש תאריכים הקשורים לחיי המדינה שבה הוא חי, ויש כאלה שהם, איך נקרא להם, אוניברסאליים, כלל עולמיים, אבל השפיעו גם על חייו, ישירות או בעקיפין. המוח שלנו הוא סוג של קלטת, שבתוכה אנחנו דוחסים מכל וכל, גם תאריכים, כמובן. עם הזמן, טבעם של חיים, פורחים ונשכחים מזכרוננו אירועים ותאריכים. פשוט נמחקים. וזו הסיבה אגב, שהצריבה בתודעה אינה לנצח, אלא כמעט. לשנים ולמאורעות "הטפלים" יש השפעה רצינית על הזיכרון.
נולדתי בארץ, בנגב, לפני כחמישים שנים. ולכן תאריך הלידה שלי, מן הסתם, הוא התאריך שאותו אני אמור לזכור יותר טוב מכל תאריך אחר. אמור? אבל בפועל נוספו תאריכים שדחקו את תאריך לידתי למקומות שני ושלישי ואפילו רביעי. ככה זה בחיים, כאשר המוות מגיע קרוב אליך, קרוב מאוד אפילו.
את 27 בינואר (יום הולדתי) אשתי זוכרת מצוין. אני פחות. אם תעירו אותי באמצע הלילה ותבקשו ממני לציין באוזניכם תאריך מרגש, מטלטל, מכונן, אם תרצו, אבחר דווקא את ה-6 באוקטובר. לא, לא בגלל המלחמה ההיא, לא רק לפחות, אלא בשל העובדה שב-6 באוקטובר 2008 נולדה בתי היחידה, בדיוק שלוש שנים לאחר מות אבי עליו השלום, שנפטר ביום הולדתו ה-79 על-פי הלוח העברי, שבאותה שנה חל ב-6 באוקטובר 2005. ב-6 באוקטובר אגב, דקות ספורות לפני שסאדאת נרצח, זיכה אותי בית דין צבאי מאשמה חמורה שיוחסה לי, ואף זכיתי לקבל פיצויים בגין הנזק שנגרם לי.
גם תאריך פטירתה של אמי עליה השלום, 26 בדצמבר 2004, הוא רגע כואב ובלתי נשכח עבורי. וטוב שאנחנו היהודים נוהגים להזכיר ימים רעים שכאלה אחת לשנה, על-פי הלוח העברי כמובן. זה מטהר ומזכך את הנפש. גם יום הולדתם של אשתי, בני משפחתי וקרוביי הם תאריכים חשובים לי, שאותם אני משתדל לא לשכוח. אבל אלו, מן הסתם, נוגעים למעגל הקרוב, הראשון, שלי. אפשר לומר אפילו פרטיים שלי. והם לא בהכרח צרובים בתודעה, אלא רשומים בזיכרון.
ויש כמובן את התאריכים שהעולם זוכר, או לפחות משתדל לזכור ואולי גם להזכיר. אני, למשל, הייתי זאטוט כאשר ג'ון קנדי נרצח, אבל השנים הראשונות של חיי קלטו יותר מדי פעמים את השם הזה, ג'ון פיג'ראלד קנדי. את ה-5 ביוני 1967 אני זוכר אבל משתדל לשכוח בשל החפיפה שלו עם מועד פתיחת מלחמת לבנון השנייה. אבל את שארע שנה אחרי מלחמת ששת הימים, רצח מרטין לותר קינג ב-4 באפריל 1968 אני זוכר בהחלט, גם אם במעומעם. את ה-8 בדצמבר 1980, היום שבו נרצח ג'ון לנון, אני לא יכול לשכוח. אפילו כתבתי אז שיר לזכרו שפורסם כמדומני בביטאון "המחנה". ושנה לאחר מכן, כאמור לעיל, נרצח סאדאת, שהיה המנהיג הערבי הראשון שכרת איתנו הסכם שלום. ויש את ה-11 בספטמבר 2001, היום שבו מגדלי התאומים נעלמו כלא היו ועמם עוד כ-3,000 אזרחי ארה"ב. ואפשר כמובן לציין את היום שבו ניסה מתנקש לרצוח את הנשיא האמריקני רונלד רייגן, ועוד ועוד.
אבל יש תאריכים השייכים, אמנם, לקולקטיב, ל-כ-ו-ל-ם כאן בארץ, ולמרות זאת אני חש שיש לי קשר אליהם לא פחות מהקשר שלי ליום ההולדת של אשתי למשל, או של אחיי. 29 בנובמבר 1947 הוא תאריך שבו החליטו האומות המאוחדות על סיום המנדט בארץ ישראל וחלוקת הארץ לשתי מדינות. תתפלאו, אבל זה תאריך שמזמן נצרב בתודעה שלי, גם בשל "השעטנז" הזה, כ"ט בנובמבר, לא 29 בנובמבר. כנ"ל 14 במאי 1948, המוכר לנו יותר כ-ה' באייר תש"ח, יום הכרזת העצמאות. ויש את המהפך שארע ב-17 במאי 1977 ולהבדיל, את רצח יצחק רבין המנוח ב-4 בנובמבר 1995. וקצרה היריעה מלהכיל. כל אלה רגעים מכוננים.