נתון אחד אכן חייב להדאיג והוא ירידת האימון של הציבור בבתי המשפט ובמיוחד בבית המשפט העליון. היחס החשדני של הציבור מבשר אי אמון בסדר החברתי, בקיום ערכים ואינטרסים המשותפים לכלל האזרחים ושהגנתם של אלו נתונה בידי מוסדות ראויים כמו בתי המשפט ובידי שופטים שאין טובים מהם. הוויכוח הנטוש מתייחס לשאלה מהן הסיבות לפיחות במעמד מערכת המשפט ובמיוחד במעמדו של בית המשפט העליון ובאמון שהציבור רוחש לו?
בבית המשפט העליון ובהנהלת בתי המשפט סבורים ששורש הרע מצוי באי הכרת הציבור את המערכת, דרך חשיבתה והעקרונות העומדים ביסוד פסיקתה. אי הכרה זו נובעת מאי קריאת פסקי הדין ומשקפת בורות והבורות היא המקור לאי האמון. לאור הבחנה מופלאה זו הוחלט להפיק תוכנית תיעודית, בהנחיית עורכת הדין אורנה לין, בה יוצגו פסקי דין מהחשובים ביותר שניתנו על-ידי בית המשפט העליון, בין היתר על-ידי שופטיו בעבר. כשהציבור יבין יותר את הבסיס לפסיקה הוא בוודאי ישתכנע שעליו להוקיר יותר את בית המשפט העליון.
לו דעתי נשמעה הייתי אומר למפיקי התוכנית כי מוטב להם שלא להיכנס כלל לשדה המוקשים הזה שכן הם עתידים לגלות שדווקא הבורות היא בעלת בריתם הטובה ביותר. גם לפני שלושים שנה הציבור לא קרא פסקי דין וגם היו הרבה פחות משפטנים והאמון בבית המשפט העליון היה בשיאו. מערכת המשפט כמו מערכות מסורתיות אחרות [האצולה והכמורה ] עתידה לגלות כי אי הידיעה והריחוק שבין העם לשופטיו הם הנכסים הטובים ביותר העומדים לרשותם.
ככול הנראה מערכת המשפט אינה יכולה כבר לשמור על אותה סגירות שאפיינה אותה בעבר. התהליך שהתרחש בעשרים השנה האחרונות והמזוהה במידה רבה עם דמותו של השופט הדומיננטי במערכת, נשיאו הקודם של בית המשפט העליון, אהרן ברק, יצר מציאות לפיה הציבור אומנם לא קרא את פסקי הדין אך שופטי העליון דיברו אליו מעל כל במה אפשרית, בהרצאות ובראיונות, בכנסת [בישיבות הוועדות] ובמוסדות אחרים. הם פעלו באמצעות כלי התקשורת ובשיטות ידועות כהדלפות מכוונות היטב, הוקעות של המתנגדים להשקפה זו או אחרת המקובלת אצלם, חרמות ועוד.
שפע זה של פעילות תקשורתית הוא הגורם העיקרי, לדעתי, בפיחות שחל במעמדו של בית המשפט העליון, כמו גם המנהג להתקוטט בפומבי, תוך ניצול יסודות אוהדים בתקשורת, עם כל מי שחולק על הקו הרשמי. כאשר אדם משתתף בקטטה, אפילו ינחל ניצחון מזהיר על כל יריביו, הוא לא יוכל לצאת ממנה באופן מכובד - זהו טיבען של קטטות.
בנוסף התגלו לציבור עובדות ידועות ואנושיות מאד - השופטים הם בני אדם, יש להם חולשות פה ושם, חלקם דאג היטב לקרובי משפחתם ולמעמדם החומרי, הם מקדשים את מעמדם ואינם סובלים ביקורת כלשהי. כאשר הובעה ביקורת כזו, למשל על-ידי אחד מראשי לשכת עורכי הדין, הם טרחו להכריז חרם פומבי על מוסדות הלשכה וכך היה גם כשיזמה הלשכה את משוב השופטים.
בכל הנוגע לבית המשפט העליון הבין הציבור, מבלי לקרוא את פסקי הדין, כי מדובר במערכת חברתית סגורה, שאינה סובלת חריגים ואינה מוכנה לאפשר כי לשורותיה יחדרו בעלי השקפות אחרות. קבוצה זו נוטה לשקף בערכיה רק חלק מצומצם של הציבור. אם לדבר גלויות הציבור בחלקו חש שבית המשפט העליון מורכב מבני היישוב הוותיק, המבוסס המיוחס והמתנשא ויש הסבורים שמדובר ממש במבצר של השמאל - או כפי שהדבר מצא ביטוי באמירה הלא ראויה "בית המשפט העליון הוא סניף של מר"צ".
לא זו בלבד שתוכנית תעודה שתציג בפני הציבור את פסקי הדין החשובים ביותר לא תועיל כאן, אני משוכנע שהיא תגביר את הניכור מאחר ורובו של הציבור ישתכנע שמה שחשוב לו אינו מה שנתפס כחשוב בעיני בית המשפט העליון והמסקנות שהוא עלול להוציא הן שונות בתכלית. הכנסייה הקתולית תמיד ידעה שלמען שלמות האמונה עדיף שהמאמינים לא יקראו בעצמם את כתבי הקודש. עצם המחשבה שהסבר טוב יותר עתיד לשכנע ולהשיב את אמון הציבור מעידה כשלעצמה על ניתוק מוחלט מרחשי הלב.
כמו בנושאים רבים, הציבור מגבש את דעתו תוך הקשבה "למומחים": 'אמנם אני איני קורא את פסקי הדין', יכול "הציבור" לומר לעצמו, 'אבל אני שומע את דעתם של אלו הקוראים אותם, מלומדים ידועים וחכמים ואלו מותחים ביקורת נוקבת על בית המשפט העליון? מכאן נובע שפסקי הדין הם בוודאי לא תורה שירדה מהר סיני ומותר ורצוי לבקר את השופטים'.
לבסוף לא אוכל שלא להתייחס למנחת התוכנית, עו"ד אורנה לין, משפטנית ידועה ועתירת כישרונות המשלבת בצד העבודה המקצועית הפרטית [בעלת משרד עורכות דין משגשג] גם פעילות ציבורית ונחשבת כמקורבת מאד לבית המשפט העליון ושופטיו. עו"ד אורנה לין גם מקורבת מאד בדעותיה למר"צ. היא חברה בסיעה השלטת בלשכת עורכי הדין המקורבת למפלגת מרצ והיא עצמה התפקדה, על-פי הידיעות שפורסמו בזמנו, במסגרת תנועת השמאל החדשה שקמה על-מנת לתמוך במר"צ. האם באמת הנהלת בתי המשפט סבורה שהנחיית תוכנית תעמולתית באופייה על-ידי עו"ד לין תתרום להשבת האמון בבית המשפט העליון?