הרשימה של השבוע שעבר עסקה בשנאתו של בלעם לישראל ובנסיונותיו לקללם, ובאהבת ה' לנו, אהבה שמכוחה נהפכו הקללות לברכות. מכך הסקנו כי כעת, כל שעלינו לעשות הוא לחדש את הקשר שלנו עם הקב"ה, לשוב למודעות של עם לבדד וכו', ובכך לזכות לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו. כצפוי, אותה רשימה זכתה לכמה תגובות המאזכרות אירועים היסטוריים קשים בעברנו, בעיקר את השואה, במגמה לשלול את המסקנות שהצענו לימינו. נו טוב, המגיבים כנראה לא קראו את הרשימה לפרשה הקודמת, פרשת חוקת, בה עמדנו על העובדה שהעולם השתנה בדור האחרון - בו הושלם החיבור בין הרוחניות והגשמיות, דבר שלא היה עדיין בדורות קודמים, כולל בזמן השואה.
אגב, בדור המדבר שעל אודותיו אנחנו קוראים בתורה בשבועות אלו, החיבור הזה היה גלוי לחלוטין. למשל, המגפה שפרצה בעם, כמסופר בסוף פרשת בלק, פרצה כתוצאה ממעשים נלוזים של התחברות לבנות מואב ומדיין - מה שפרץ את מסגרת הקדושה של עם ישראל, עניין רוחני נטו, והפגיעה בקדושת המחנה הביאה לתוצאה מיידית של מגפה קשה. עצירת המגפה באה גם היא כתוצאה מפעולה פיזית שנקט פינחס, פעולה שחייבה מסירות נפש והונעה על-ידי קנאות לכבוד ה' ולשלמות עם ישראל. בכך הוא תיקן את הפרצות שנוצרו במסגרת הרוחנית, והמגפה נעצרה. אז נכון שהקשר בין רוחניות וגשמיות הלך ונעלם לאורך הדורות, אבל זה היה כדי שנתאמץ לחשוף אותו. כעת כבר לא צריכים להתאמץ כי הקשר הזה גלוי לגמרי, ועל כך דיברנו לא אחת.
וכאן עלולים לשאול, הייתכן שבדור כזה תבוא הגאולה אחרי שלא באה בדורות שהיו צדיקים הרבה יותר מאתנו? על כך השיבו גדולי ישראל תשובות שונות ובסגנונות שונים, כל אחד לפי דרכו. אנחנו נביא את תשובתו של כ"ק הרבי מליובאוויטש: יש התמהים כיצד תבוא הגאולה בדורנו, 'דור ננס'? אך אלה שוכחים כי 'הננס עומד על כתפי ענק'. אנו ניגאל בזכות כל הדורות שלפנינו. ובהזדמנות אחרת השיב בסגנון שונה מעט: העולם נראה במצב של 'חושך', ועלולים לשאול 'כיצד תבוא הגאולה'? אך בפנימיותו נזדכך העולם בעבודת עם ישראל, והדבר יתגלה במהרה. כלומר, גם אם בחיצוניות נראה שהעולם כולו - כולל אנחנו עצמנו - נגדנו, זה רק מכיוון שעוד לא הפנמנו את העובדה שהעולם השתנה והוא מייחל לגאולה, שתבוא מיד ממש.
האמת היא שרבות מספור הן ההוכחות לקביעה הנ"ל; די להקשיב לדבריהם של מנהיגי העולם המערבי המבטאים את שאיפתם לשלום בכל הזדמנות - כולל ההסכם שהושג לאחרונה בין האמריקנים לרוסים על צמצום מאגרי הנשק הגרעיני - כדי לראות שהעולם אכן מוכן ומייחל לגאולה האמיתית והשלמה, בה ישכון שלום אמת בכל העולם. וזהו שינוי בולט שמשום מה, אפילו אנשי השלום לכאורה, לא כל-כך שמים לב אליו ועל כל פנים לא מדגישים אותו. הרי שפה כזאת של חתירה לשלום לא הייתה אופיינית למנהיגים מלפני נאמר מאה שנה. להפך, אז עוד חתרו בגלוי לכיבושים של ארצות רחוקות. ואף אחד לא חשב שיש עם זה בעיה, כי אכן לא הייתה בעיה, שהרי זו הייתה דרכו של העולם מאז ומעולם.
השינוי האמור התחולל בעת שהחלו להישמע פעמי המשיח שיחולל את הגאולה האמיתית והשלמה. נכון שלא כולם היו מודעים לעובדה שהוא כבר כל-כך קרוב וחבל שכך. אולי אם היו מודעים, לא היו נוקטים מהלכים שמעכבים את התגלותו כל-כך הרבה זמן. אבל בין מודעים ובין לא - עובדה שמדברים בשפה שלו, שלום. וגם אלה בעולם המערבי בכלל ובינינו בפרט - שלטענתנו חותרים תחת השלום האמיתי - עושים זאת שלא מדעת. הם פשוט טועים לחשוב כי פיוס התוקפן יביא שלום. לתפיסתם - מכיוון שכל המלחמות לא השיגו דבר עד עתה ורק הזמינו עוד מלחמות - מן הראוי לעלות על דרך חדשה של פיוס והקרבה, כדי להשיג שלום.
את הטעות שלהם זיהה כבר דוד המלך באמרו (תהלים ק"כ): [ז] אֲנִי-שָׁלוֹם, וְכִי אֲדַבֵּר; הֵמָּה, לַמִּלְחָמָה. כאשר אני מדבר שלום בעוד הצד השני חותר להכניע אותי במלחמה - זהו מרשם בטוח למצוקות קשות, מצוקות קיומיות, כמתואר באותו פרק בתהלים. כי כידוע, בעוד למלחמה די בצד אחד שיבחר בה, שלום יכול להתקיים רק בין שני צדדים הרוצים בו. אם צד אחד מבקש שלום בעוד זה שכנגדו נושא פניו למלחמה - לא רק שלא יהיה שלום אמת, אלא שמבקש השלום צפוי לאבד את כל אשר לו לטובת החותר למלחמה. אז צריכים לדבר שלום, אבל רק תמורת שלום.
מבין הַמְּצָרִים לנחלה בלי מְצָרִים
שורות אלו נכתבות במוצאי צום י"ז בתמוז, צוֹם הָרְבִיעִי בלשון הכתוב (זכריה ח, יט) כי הוא חל בחודש הרביעי למנין החודשים מניסן. ביום זה הובקעו חומות העיר על-ידי הצרים מבחוץ וכעבור שלושה שבועות, בחודש החמישי בתשעה בו, הגיעו האויבים עד בית המקדש ושרפו אותו. מאז חלפו כבר כ-1,940 שנים שבהן יהודים מתאבלים על חורבן בית המקדש וכבר הגיע הזמן שתתקיים בנו הנבואה שבפסוק הנ"ל: כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ. ארבעה צומות המפורטים לפי החודש בו הם חלים; הרביעי - י"ז בתמוז, החמישי - ט' באב, השביעי - צום גדליה בג' תשרי, העשירי - י' בטבת.
וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ. פעם הייתה פה מפלגה גדולה יחסית, שאפילו הנהיגה את המדינה כמה וכמה שנים, שעטתה על עצמה איצטלה של אמת ובשני העשורים האחרונים היא הוסיפה לעצמה איצטלה של חתירה לשלום. אותה מפלגה הצטמקה פלאים בינתיים ואפילו חבריה אינם אופטימיים ביחס לגורלה בעתיד. 'אמת' ו'שלום' הן שתי מילים שימושיות מאוד בלשון הקודש, אבל גם בעברית החדשה. בזו האחרונה למרבה הצער, שימשו ומשמשות מילים אלו לאחז את עיני המאזינים ואולי גם את עיני המשתמשים בהן שלא כראוי. אותה מפלגה הצטמקה ותמשיך להצטמק כי האמת ממנה והלאה וגם השלום שלה מבוסס על דמיונות שווא. כי כאשר האמת בחיצוניות מחפה על שקר, גם השלום שחותרים אליו הוא שקרי.
וזה מה שאומר לנו הנביא בפסוק הנ"ל; ימי הצומות ייהפכו לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, אבל יש תנאי ברור: וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ. לבני אדם יש אמת והיא יחסית. כאשר מציגים אותה כאמת מוחלטת - זהו שקר מוחלט והתוצאות כנ"ל. האמת המוחלטת היא נצחית כי מקורה נצחי (ירמיהו י'): [י] וַה' אֱלֹקִים אֱמֶת, הוּא- אֱלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם; כמו שאלקים הוא נצחי כך גם האמת שלו נצחית, וזו נתונה לנו בתורת אמת נצחית שנתן לנו במעמד הר סיני. ואל לנו לחשוש ממי שנראה כאילו כוחו עמו להזיק לנו חלילה; כי בהמשך אותו פסוק הנביא מרגיע אותנו בהזכירו את כוחו האינסופי של אותו אֱלֹקִים אֱמֶת, ה' יתברך: מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ, וְלֹא-יָכִלוּ גוֹיִם זַעְמוֹ. כי לפעמים, הדרך לשלום אמת עוברת דרך מלחמה על האמת.
זה מה שקורה בפרשת השבוע שלנו כאשר ה' מודיע למשה ומורה לו לפרסם (במדבר כ"ה): [יא] פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. [יב] לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. שלום פירושו חיבור בין שני הפכים או לפחות בין שני כוחות עצמאיים. כאשר הנברא חש נפרד מבוראו, שלא לדבר על מי שאינו מודה בקיומו של אותו בורא, הוא עלול להיסחף אחר תאוות לבו בהנחה שמה שכיף לי זה מה שטוב ואמיתי עבורי. הוא אף מתברך בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה-לִּי--כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי, אֵלֵךְ (דברים כ"ט). זה מה שחשב זמרי וכל אלה שנסחפו למלא תאוות לבם עם בנות מדין, ופעולתו הקיצונית של פינחס הצילה את הכלל וזיכתה אותו בברית שלום.
כאמור, העולם השתנה בעשורים האחרונים ויותר מאי-פעם הוא מוכן לגאולה האמיתית והשלמה. אומנם נותרו עוד כמה ספיחים המתעקשים לחשוב ולדבר בסגנון הישן, בשפת המלחמה והחורבן, אבל לא פיוסם יביא שלום אלא קריאתם לסדר ואפילו בכפייה. ידועות ומפורסמות יוזמותיו הרבות של כ"ק אדמור מליובאוויטש, יוזמות אשר הניעו וזירזו את השינויים בעולם, ודיברנו על כך לא מזמן. אחת מיוזמותיו היא החתמת מנהיגי אומות העולם על מחויבותם לקיים שבע מצוות בני נח, כי זה מה שכתוב בתורת משה. מנהיגי האומות בעולם המערבי חתמו כולם על אמנה זו וגם רבים מהמנהיגים באזורים אחרים בעולם. דומני שבדיקה פשוטה תגלה כי מחרחרי המלחמה שנותרו הם בדיוק אלו שלא חתמו על אותה אמנה לקיום שבע מצוות בני נח.
הדרך היחידה היא להציע להם לחתום על האמנה, ומי שיסרב ינודה מכלל העולם. יכול להיות שיהיה מי שיחתום רק כדי להטעות, בלי שום כוונה לקיים את האמור באותה אמנה, אבל זה כבר לא מענייננו, זה כבר עניינו עם בורא עולם ומנהיגו שבלי ספק ידרוש ממנו דין וחשבון על התנהלותו השקרית בדברים שנוגעים להוראותיו של הבורא בעצמו, ובגלוי. עלינו מוטל רק לקרוא את עצמנו לסדר, לשוב למודעות שבראש ובראשונה נדרש שלום בינינו לבין עצמנו, ושלום זה מותנה בשלום בינינו לבין בוראנו. למעשה, על יסוד דברי הרבי המצוטטים לעיל, כבר רואים בגלוי שהעולם מתנהל שונה מתמול שלשום; העובדה שלמרות הכל אנחנו שורדים ואף משגשגים היא בגדר נס גלוי שההסבר היחידי לו הוא אהבת ה' אותנו.