כך מכשירים בישראל כליאת ילדים

דומה כי אין חולק כי הצעת החוק של ח"כ ניצן הורוביץ ראויה. אבל חסר בה משהו. אלפי קטינים נכלאים מידי שנה במוסדות סגורים, דרך חוקים "סוציאלים" ו"טיפוליים", רק שאף אחד אינו מכנה זאת כליאה. זהו פשוט "טיפול". כך לדוגמה סעיף 3(1) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך – 1960 מאפשר לפקיד סעד להורות כל הוראה שהיא הדרושה לטיפול בקטין נזקק "להשגחה עליו כולל לימודיו, חינוכו ושיקומו הנפשי", וסעיף 3(4) לחוק זה מקנה לפקיד סעד להורות על נעילת הקטין במעון נעול. סעיף 3ב לחוק הנוער מאפשר לבית המשפט לכפות על קטין בדיקה נפשית בניגוד להסכמתו, וסעיף 3ג מאפשר לכפות בדיקה זו בתנאי אישפוז בכפייה בתנאים מסוימים. סעיף 3ד לחוק מאפשר לבית המשפט לכפות על קטין טיפול נפשי וסעיף 3ה לחוק מאפשר לבית המשפט להורות כי הטיפול הכפוי ייעשה במסגרת של אישפוז כפוי. גם בחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 מספר סעיפים אשר מאפשרים בקלות יתרה לכלוא בני נוער: כך לדוגמה סעיף 4א(ד) לחוק מאפשר למנהל מחלקה פסיכיאטרית סגורה "להביא את עניינו של קטין אשר מסרב להתאשפז" "לעניינה של ועדה פסיכיאטרית לילדים ולנוער" – בכדי שזו תדון באשפוזו הכפוי, ואם הוא מעל לגיל 15, אזי פקיד סעד יביא את עניינו לבית המשפט. מכוח סעיף 6(ב) לחוק זה ניתן להוות על אשפוזו בכפייה של קטין אם כתוצאה מ"מחלה נפשית" או "הפרעה" נפשית הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו "סיכון פיזי". האם עשיית פירסינג (סיכון עצמי פיזי) מתוך מרידה בהורים ("מחלת נפש") עלולה להוביל לכליא של קטין במוסד פסיכיאטרי? כתבה ב Ynet מיום 17.12.07 מבשרת לנו כי 11.7% מבני הנוער סובלים מ"הפרעות נפשיות" כאשר 1.8% מבני הנוער סובלים מהפרעה נפשית הקרויה "התנגדות לסמכות". אה! אם רשויות ההגירה היו רוצות לעשות לעצמן חיים קלים, הן היו צריכות לקבוע כי בני הנוער הזרים השוהים בישראל אינם סתם "שוהים זרים" – מה שבאמת היה מקומם את ארגוני זכויות האדם. הן היו צריכות להגדיר את בני הנוער האלו כבעלי הפרעה נפשית של "התנגדות לסמכות" (במקרה דנן – הסמכויות בסודאן, שכידוע מבצעות טבח עם בחלק מתושבי סודאן, ולסמכות זו מתנגדים בני הנוער, כולל הוריהם). אין ספק שלו רשויות ההגירה היו מלבישות את מבצע הגירוש והכליאה של עובדים זרים ברטוריקה "טיפולית" - ארגוני זכויות האדם היו שותקים, וזאת במסגרת עיקרון "הסר את הכובע" בפני המומחה. באופן דומה יוצאים דוברי ארגון "רופאים לזכויות אדם" כנגד המעצרים המנהליים אשר מבוצעים בשטחי הכיבוש, אך שותקים כאשר עמיתיהם, רופאים פסיכיאטרים, מבצעים מעצרים מנהליים בתוך הקו הירוק, רק מכנים זאת "אשפוז כפוי".

הפילוסוף מישל פוקו (fucault) קבע זה מכבר כי "הכוח להגדיר הוא הכוח להגביל". טול שלילת חירות, כליאה, הפרת זכויות וכנה זאת "טיפול". אותה כנופיית נאורות אשר תתנגד לכליאת ילדים – כי זו "כליאה" – תשב בחיבוק ידיים כאשר הכליאה מוגדרת "טיפול". למה? ככה. הרי זה "טיפול". אם נלך לשיטה זו גם בני סלע יוכל לספר לכולנו כי הוא מטפל "טיפול מיני" בקורבנותיו, ואז משטרת תל אביב לא הייתה עוצרת אותו. הוא בסך-הכל "מטפל". ההסכנה של ארגוני שמאל למיניהם עם כליאת אנשים, כאשר זו מכונה "טיפול", בעוד שהם מתנגדים לכליאה כאשר זו אינה מסתתרת מאחורי רטוריקה מכובסת, מזכירה את קבלתם את הפרת הזכויות של נשים והומוסקסואלים בעולם המוסלמי, וזאת בשם ה"יחסיות התרבותית". הכאת אישה בסודאן/תימן/סעודיה? זו רק היחסיות התרבותית. הכאה היא הכאה היא הכאה, לא משנה כמה "יחסיות תרבותית" נלביש עליה, וכליאה היא כליאה היא כליאה, לא משנה אם נקרא לה "טיפול".

כליאת ילדי העובדים הזרים והשוהים הלא חוקיים בישראל היא בעיה, שאני סומכת על הורוביץ וחבריו שיטפלו בה כמו שרק הם יודעים (וזה לא נאמר בציניות – אני מאמינה בכנות כי הורוביץ ודומיו באו לכנסת מתוך תחושת שליחות, והם – עם האלקטורט הדל שלהם, יהפכו את המדינה למקום טיפה יותר טוב בתום כהונת ה- נניח שנתיים, שתתאפשר להם, בהhנתן הפלות הממשלה הצפויות בקרוב). עם זאת, הכליאה שמדאיגה באמת הינה כליאת הילדים בשם ה"דאגה" להם, משהו שמתבצע באופן סיטונאי על-ידי מוסדות עם שמות של פיות טובות "משרד הרווחה" ו"משרד הבריאות". התיאור הבא הובא בכתבתה של מירב בטיטו במעריב מיום 14/07/07: "אז נכניס אותך למחלקה הסגורה": שלי בת העשר הובאה על-ידי אמה לבית החולים תל השומר, שם נבדקה על-ידי פסיכיאטר שרשם לה טיפול תרופתי, מעקב פסיכיאטרי אחר מצבה וטיפול פסיכולוגי. “בינתיים בבית הספר היא סבלה מהצקה מתמשכת של שלוש ילדות. המורה לא עשתה יותר מדי כדי להקל עליה את המצב, ובאחת הפעמים היא נכנסה למצוקה ואמרה, ‘אני אשרוף את עצמי‘”. במקביל זומנה שלי לביקורת במרפאה הפסיכיאטרית, שם כבר חיכה מכתב מבית הספר ובו תיאור מצבה וציטוט של המשפט שאותו אמרה בכיתה. “הפסיכיאטרית אמרה לי מיד: ‘הילדה שלך צריכה אשפוז כפוי. היא במצוקה קשה ומסכנת את עצמה‘. ככה בפנים. שלי התחילה לבכות, והתחננה שלא ישלחו אותה לבית חולים, היא מעולם לא ישנה מחוץ לבית, היא אמרה לרופאה: ‘תני לי כדורים, תני לי טיפול בבית, אל תשלחי אותי לשם‘. הרופאה ענתה לה: ‘את מתאשפזת. חד-משמעית, הוצאתי כבר מכתב לרופא המחוזי של משרד הבריאות‘ “. בסוף פברואר השנה נעצר אמבולנס לפני הבית של אורית. “שלי מעולם לא נסעה באמבולנס. היא עלתה אליו כשהיא בוכה ומפוחדת. הילדים של השכונה עמדו והסתכלו“, היא נזכרת. התיאור מכתבתה של בטיטו אינו נדיר. הוא שב וחזר על עצמו גם בכתבת הטלווזיה של מנחם הדר (חלקה השני פה), בתחקיר טלוויזיוני על מוסד הילדים "בני ארזים", ובמאמריה של ד"ר אסתר הרצוג שעוסקים בנושא זה. הצעת החוק של ח"כ ניצן הורוביץ באמת מבורכת. אך האם הוא ילך צעד אחד קדימה, ויתנגד לכליאת ילדים באשר היא, גם אם מישהו שם למעלה מכנה את הכליאה הזו "טיפול" או "ספא מפנק" או "חלום שמיימי"? כליאה היא כליאה היא כליאה.

פניתי שנית לח"כ ניצן הורוביץ ושאלתי אותו אם בכוונתו להתייחס במסגרת הצעת החוק שלו גם לכליאת קטינים במסגרת אשפוז כפוי במוסדות סגורים. ח"כ הורוביץ השיב כי "התייחסותי הינה לכליאה בלבד תוך תיקון חוק הכניסה לישראל. עניין האשפוז הכפוי הוא נושא נפרד לגמרי שדורש למידה של הנושא והמורכבות שלו מבחינת בריאות הילד וכדומה, לכן אינני מוצא לנכון להתייחס לעניין במסגרת כתבה זו" (ההדגשה אינה במקור). קריאה ביקורתית בדבריו של ח"כ ניצן הורוביץ תגלה את המניפולציה שעורך השיח המדיקלי, ואשר יוצר הפרדה מלאכותית בין כליאה שהיא מטעמי "בריאות" (או אז, זה "נושא מורכב"), לבין כליאה שהיא מטעמי "כליאה גרידא" (ואז צריך להציל את הילדים המסכנים מפני משטרת ההגירה הקלגסית). אין לי כל ביקורת על הרתמותו של הורוביץ' לרווחתם של הקטינים, נהפוך הוא, זה צעד ראוי. טענתי היא שצריך לילך צעד נוסף קדימה, ולהתנגד לכל כליאת ילדים באשר היא. אולם כאשר ישנו ממסד רב כוח ורב עוצמה ורב אינטרסים, אשר קושר את כליאת הילדים ואת הפגיעה בזכויות היסוד שלהם עם "טובתם", עם "בריאותם, ועם "רווחתם" - הנושא נהיה "מורכב". לא משנה שמפשוטם של דברים מתחייב כי לא יתכן שכליאת ילד תייטיב עם מצבו הנפשי, שהרי כפי שעולה מעדויות רבות מספור של ילדים - כליאתם "בשם טובתם" גורמת להם צלקות לשארית חייהם. אך ברגע שמומחים דרסו רגלם העניין והחליטו שמתוקף "מומחיותם" הם "קובעים" כי כליאת קטינים במוסדות סגורים "טובה" ל"בריאותם הנפשית", חברי כנסת עם כוונות טובות, במקום לפעול מכוח ההגיון הפשוט המחייב לראות בכל שלילת חירות אירוע טראומטי ומזיק, מסירים את הכובע בפני המומחים ורואים בכליאת קטינים, מקום בו מומחה כלשהוא כינה אותה "לטובתם", עניין "מורכב" של "בריאות הילד".