רם לנדס, חתנו של אהרן ברק, עשה עבודת טלוויזיה מרשימה בסרט "השופט" ששודר אמש בערוץ השני. הקריינות של רם לנדס - לעילא. מוסיקת הרקע – משובחת. אין ספק: תדמיתו האישית והציבורית של ברק עברה כאן שידרוג רציני.
אבל למה רם לנדס בחר לקרוא לסרט בשם "השופט"? הרי אהרן ברק לא באמת היה שופט. כלומר, הוא כן היה שופט כמובן, וההיסטוריה מן הסתם תשפוט אותו כגדול השופטים שקמו לנו מאז הנביא שמעיהו. אבל – חייבים להודות – האיש מעולם לא עסק בשפיטה ממש.
כי תפקידו הקלאסי של שופט הוא לשמוע עדים על הדוכן ולהחליט למי מהם להאמין, מי מהם משקר ומי אמת בלבבו. וגדול השופטים שלנו - מעולם לא עבר את התהליך חותך הגורלות והמייסר הזה.
אהרן ברק היה מודע לנכותו החלקית הזו – עד שאפילו ביקש לצאת לזמן מה ממגדל השן של בית המשפט העליון ולשמש שופט שלום כדי לטעום מעט מן הדבר הזה – אך מבוקשו לא ניתן לו. וכך לא נותר לברק אלא לחתוך את גורלנו מתוך ערימות של נייר.
אבל אחת התובנות המרתקות של הסרט נמצאת דווקא בתחילתו. אומר אהרן ברק:
"אני רץ למרחקים ארוכים. מבקרי רצים למרחקים קצרים, ולא היה לי זמן ולא היה לי כוח ולא היה לי חשק לעצור ולהשיב להם".
תרצו, במשפט הקצר הזה מתמצה כוחו של נשיא בית המשפט העליון. אהרן ברק החליט שהוא מעל הביקורת, וניצל זאת עד תום – הן במרחקים הארוכים והן בעניינים שהם מהיום למחר – לרבות בענייניו האישיים.
וכך, כל קולות הביקורת שהביא רם לנדס לסרטו כדי לייצר את האובייקטיביות והאיזון המתחייבים – נעלמו להם ונבלעו אל תוך אישיותו הגדולה מן החיים של ברק.
כי ככה זה כשהבעל של הבת שלך עושה עליך סרט אובייקטיבי.