בכלל לא פשוט להבין את הכלכלה המודרנית. במקרה זה ניתן בהחלט להצדיק את טענת הסבתות, כי "פעם הכל היה פשוט יותר". ואכן, רק אחרי מלחמת העולם השנייה החלו העניינים להסתבך באמת. הכסף הייצוגי שהיה צמוד למשהו ממשי, בעל ערך - זהב, או כל טובין אחר - הפך להיות צמוד למשהו הרבה יותר אמורפי וּוירטואלי. קשה לצפות מהציבור כיום להבין מה פירוש "כוחות השוק", כמובן שגם מרבים מנבחרי הציבור יהיה זה לא ריאלי לצפות, שיבינו עד כמה אותם כוחות קובעים את כללי המשחק.
רבים מן המתנגדים לכלכלת השוק מלגלגים על אותם "כוחות שוק", ו"היד הנעלמה" מבחינתם היא בדיחה של ממש. כיצד ייתכן שיש משהו שההמונים קובעים ולא מומחים מתחום המדע? ועוד יותר תמוה בעיניהם, כיצד ייתכן שהבחירה של ההמונים טובה יותר מן הבחירה ה"רציונלית" של אותם מומחים.
כמו דירה שרשומה בטאבו
המתח הזה בין הגישות הוא לא חדש. כבר בשנות ה-30' של המאה הקודמת כלכלנים התווכחו, אם הכלכלה היא מדע ככל המדעים, או שמא היא משהו אחר. כיום די ברור לכלכלנים, שהכלכלה אינה מדע במובן של מדעי הטבע והמתמטיקה. הכלכלה, כמו החיים עצמם, מבוססת על אינספור משתנים ואינסוף צירופים שלהם, ולכן אי-אפשר לקבוע נוסחה קבועה לפתרון בעיה נתונה.
כך ברור לכל הבנקים המרכזיים במדינות המפותחות, שכוחות השוק הם שאמורים לקבוע את ערכי המטבעות השונים, והם גם שקובעים את ערכו של כל מטבע בכל מדינה. מדינות שמתערבות בקביעת שערי המטבעות חייבות להתערב במהלכים נוספים, כדי לאזן את הכאוס שיצרו בהתערבותן...
אולם הלחצים להתערב בשוק בדרך כלל אינם מגיעים מן הממשלות עצמן, אלא מבעלי אינטרסים בשוק. כך למשל, הלחצים השכיחים ביותר הם של תעשיינים, אשר באמתלות שונות - בהתאם לנסיבות, מבקשים להגביל ייבוא של תוצרת חוץ, או להטיל על הייבוא מיסים כבדים ככל שניתן, כדי להפלות לטובה את התוצרת המקומית.
לכאורה, יש טעם בצעדים אלה, שהרי במשך מאות שנים, בכל רחבי העולם, לחצו תעשיינים על ממשלות "להעדיף את העובדים המקומיים", בבחינת "עניי עירך קודמים". אולם כך, כדי להיטיב עם שלוש משפחות של יצרני נעליים, פגעו ממשלות ברבבות אזרחים צרכני נעליים, ובשם תריסר יצרני לחם, נפגעו המוני רעבים. ברור שלצרכני הנעליים, כמו גם לצרכני הלחם, אין שום שדולה השומרת על האינטרסים שלהם מול אותם תעשיינים.
העניין מורכב עוד יותר, מכיוון שלמעשה נציגי התעשיינים התובעים הפליה מתקנת לחבריהם, מכניסים אותם למסלול של ניוון והרס. שהרי באין תחרות, אין לעובדים וליצרנים מוטיבציה לשפר את איכות תוצרתם, להתייעל ולהוזיל את עלויות הייצור. וכך, בשווקים סגורים נמכרת סחורה נחותה ויקרה יותר מזו הנמכרת בשווקים פתוחים.
אולם, מנגנונים אלה פועלים בטווחים ארוכים, של חודשים ושנים - לא מהיום למחר. כך שאם בבוקר אחד מטילים מיסים כבדים על נעליים מיובאות, השינויים המיידיים הנצפים בעקבות צעד זה נראים מבורכים: הנעליים שנמכרו עד כה - נמכרות באותו מחיר, וגידול דרמטי ניכר במכירות התוצרת המקומית, על חשבון הפחתה דרמטית במכירות של תוצרת חוץ. הצרכנים אינם מתלוננים, היצרנים המקומיים מרוצים, והיבואנים? למי איכפת?!
אלא שכאמור, מחירם של צעדים מעין אלה יתגלה רק לאורך זמן - כשהיצרנים המקומיים ימצאו את עצמם לבד במרחב, ללא מתחרים מחוץ.
המשבר בשווקים שפרץ בשנה האחרונה זימן למרבית הממשלות בעולם לחצים כבדים מצד בעלי אינטרסים שונים. בארה"ב ובאירופה, באוסטרליה וכמובן בסין, ממשלות מגבילות את סחר החוץ שלהן, במטרה להגן על התוצרת המקומית. ברחובות רבים נשמעת ה"גלובליזציה" מאיימת מתמיד. במשבר, כמו במשבר, אנשים מבקשים להסתגר בעצמם. גם מדינות מסתגרות בעצמן. אולם, הסתגרות זו היא שמזינה את המשבר ומעצימה אותו. דווקא עכשיו, יותר מתמיד, דרוש סחר חופשי. היזמים כבר יידעו למצוא את ההזדמנויות ולזהות את היתרונות היחסיים שלהם, אם הממשלות רק לא יתערבו בשיקוליהם.
המשבר הזה מעצים גם את הלחצים על הממשלות להעלות את הגירעון שלהן. כמו תנועת "שלום עכשיו", דורשים אותם חסרי אחריות "רמת חיים עכשיו". במילים אחרות, הם מבקשים להעלות את רמת החיים עכשיו, על חשבון החובות העתידיים.
לחצים אלה הביאו את ארה"ב לחובות מדהימים של 11.5 טריליון דולרים! - סכום החוב הגדול ביותר של מדינה מאז ומעולם. אצלנו הגיעו החובות האלה לסכום הגבוה מן התוצר השנתי של המדינה. כבר עתה מדינת ישראל מקצה יותר משליש מתקציבה להחזר הלוואות וריבית על חובות קודמים. גידול בחובות אלה הוא למעשה צמצום הריבונות שלנו - לא פחות. שהרי מדינה החייבת כספים - המשך קיומה תלוי בנושיה. במקרה של מדינת ישראל, העניין חריף שבעתיים. כשארגנטינה פשטה רגל, אף אחד לא חשב לנצל את המצב כדי לקבוע את גבולותיה מחדש (אם כי הבנק העולמי ניצל את המצב להכתיב לה שינויים מרחיקי לכת בכלכלתה, שלהם היא לא הסכימה קודם לכן), אולם מדינת ישראל - במקרה של פשיטת רגל, חלילה - תהיה נתונה ללחצים כבדים.
מצב זה אינו שונה מן המוּכר לנו מחיי היום-יום. גם אם הדירה שלנו רשומה על שמנו בטאבו, ברור שחובות בגובה שווי הבית או יותר - מסכנות את בעלותנו עליה...