הנהייה המודרנית אחר רוחניות ומיסטיקה בכלל, מביאה אנשים רבים להתעניין בלימוד תורת הקבלה היהודית. ייתכן שמדונה היא שיצרה את ההילה האופנתית, והחיפוש המודרני רק חיזק את הדרישה. וכך, הביקוש מעודד הקמת מכונים נוספים. המכונים מעודדים לומדים חדשים, ועוד מעט כל הארץ קבלה.
אבל תורת הקבלה מחביאה בחובה סכנות רבות לנפש האדם. לא כל אחד יכול ללמוד קבלה. רבים התערערו בנפשם בגלל העוצמות המצויות שם. בגלל קולות ששמעו או לא שמעו באמת. וגם אם שמעו, כמה יכולים להכיל את הכוח הנורא המצוי בקבלה? את עומק הרעיונות? את העיסוק בנסתר מאתנו? לי אישית ידוע על שניים שיצאו מדעתם עקב עיסוק בקבלה. אחד מהם התאבד. והסכנות המצויות בלימוד הקבלה מוכרות כבר מימי המשנה.
וכך מספרת לנו מסכת חגיגה:
ארבעה נכנסו לפרדס (תורת הסוד): בן עזאי ובן זומא אחר ורבי עקיבא. אחד הציץ ומת. אחד הציץ ונפגע. אחד הציץ וקיצץ בנטיעות. ואחד עלה בשלום וירד בשלום.
בן עזאי הציץ ומת - כפשוטו; בן זומא הציץ ונפגע – יצא מדעתו; אלישע הציץ וקיצץ בנטיעות – נעשה כופר; רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום [מסכת חגיגה ב, ב].
העיסוק בנסתר מאתנו, בתורת הקבלה, הוא מסוכן. אבל אם בכל זאת מעוניין אדם ללמוד קבלה, מגבילים חז"ל את הלימוד בשלושה גדרות. כדי ללמוד קבלה יש למלא שלושה תנאים חשובים:
- מי שעבר את גיל 40 – גיל המכונה גיל התבונה.
- חייב להיות נשוי.
- שקודם ללימוד "מילא כרסו בש"ס ובפוסקים", כלומר, מי שלמד משנה, גמרא ובקיא בהלכות וביהדות בכלל.
ואין הכוונה לקבלה מעשית דווקא. זהו עניין אחר הגובל בכישוף. זה בוודאי אסור ומסוכן.
ואם בכל זאת חשקה נפשכם לחקור בנסתר מכם, חשוב למלא את התנאים הנ"ל. וכן, חשוב לא פחות, לבדוק מי הם מלמדי הקבלה. לא כל מי שמצטט ספירות ותיקונים יודע קבלה. לא כל מי שיודע רשאי ללמוד או ללמד. אדם אחראי ויודע ספר יידע לנווט נכון ויידע להזהיר ולהיזהר בלימוד. ואולי – יותר חשוב – יידע להניא אתכם מהלימוד המיותר והמסוכן הזה.
