"אהרן ברק" הוא מותג רב-עוצמה, אייקון תרבותי מנחם, לא מכאני, לא חיקוי, לא שירבוט, לא סימולציה, אלא הדבר כשלעצמו, "אהרן ברק" הוא אהרן ברק הוא אהרן ברק, לא סחבק, לא סלולארי, לא אבטיח עם טעם של ספוג, לא מזגן טורנאדו. "אהרן ברק", סטקאטו חולמני, נקישות טימפאני וקרן יער לירית, משהו כמו פתיחת הפרק השלישי של הסימפוניה השנייה ("התחייה") של מהלר, כזה מהורהר, כזה חולמני, אבל גם כזה עמוק אבל גם שרירי ברזל.
המותג אהרן ברק משתייך ללא ספק לליגה הבכירה ביותר של המותגים, המבצעים את המעבר הנכסף כל-כך מן המותג אל המוצר ומתמזגים בו באופן מושלם. "אמקור" זה מקרר, "אלברט איינשטיין" זה מדען, "לאונרדו דה וינצי" - אמן, אהרן ברק - עיין ערך שופט. אלא שכדרכו של כל מותג, ככל שאתה יודע עליו יותר, כך הוא הולך ונחלש. הריחוק, המיסתורין, מעמקי הסוד, חיוניים להצלחתו המסחרית, הנה, אני קורא לחרדתי כי הניתוח לאחר המוות של מייקל ג'קסון, מגלה כי הוא היה קירח ולבש פאה נוכרית, שאפו היה תלוי על בלימה ועוד התגלו תהליכים גופניים שאינם ראויים למאכל אדם. לא שחס וחלילה אהרן ברק הוא מייקל ג'קסון, הוא אפילו לא אורי גלר, שבלע את מייקל כמו שאדם שואב ביצה מקליפתה, לאחר שניקב בה שני חורים, אך ספק אם המוצר "אהרן ברק", צלח בשלום את שתי החשיפות המביכות-משהו מן הזמן האחרון.
הראשון בסדר כרונולוגי של יציאה לאור הוא הספר "עושה הכובעים", ראיונות ושברי מחשבות של אריאל בנדור וזאב סגל ואחריו הסרט "השופט", של רם לנדס ועמי טיר. רצוי לקרוא ולראות את שניהם, על-אף דמיון ניכר, כמעט עד לרמה לשונית של אהרן ברק בשני המדיומים, מה שדי מעורר תמיהה, לאונרדו דה וינצ'י מצייר את המונה ליזה פעמיים? כל-כך מוגבל מלאי הרעיונות והדימויים הלשוניים של ברק עד שהם חוזרים על עצמם, משהו כמו שלוש מהלומות הפטיש הפותחות את הסימפוניה השישית של מהלר. אבל מי שמכיר את כתביו עבי הכרס של אהרן ברק בעיקר בנושא שיקול הדעת השיפוטי, ואני מכיר מישהי בכפר מל"ל המכירה אותם היטב, יודע עד כמה ברק הוא חסיד המוטיב החוזר על עצמו, ורק לשונות רעות במיוחד יגידו הממחזר את עצמו.
כאן אנו זונחים את מהלר ותוגותיו וההשוואה הראויה יותר היא לאמנות הפוגה של יוהן סבסטיאן בך, דהיינו מוטיב קונטרפונקטי אחד ברה מינור: החוזר אינסוף פעמים בסדר מורכבות עולה.
מבחינת הנזק למותג, אהרן ברק, שבלי ספק נכונו לו חיי מדף ארוכים גם לאחר פרישתו מבית המשפט העליון, הספר הוא הרבה יותר הרסני. אהרן ברק ושני מדובביו הציתניים, בנדור וסגל, ורק אני בדמיון הדביק כל-כך שלי, רואה בשלושתם עצור ושני מדובבים היושבים לעת לילה בתא מעצר, נאמר בתחנת המשטרה בצומת מסובים, הידוע גם בכינוי "כלוב הציפורים", והמדובבים מנסים לחלץ מן העצור הודאה באיזו אשמה דמיונית, שאינה ברורה להם עצמם והרבה פחות לעצור, והשיחה מתגלגלת על גלגלי הלילה הרכים, מתפתלת, עולה לגבהים וצונחת לתהומות וברקע קולות ההביטאט האופיניים של בית המעצר, שיעולים, גניחות, קול המים היורדים בשירותים והקריאות התכופות "סוהר, סיגריה".
כמה עשרות ואולי מאות שיחות מוקלטות מעין אלה שמעתי בחיי ויום אחד אאסוף אותן לאנתולוגיה מדהימה, שמן הסתם אקרא לה אלף לילה ולילה ואקדיש אותה לשחרזדה של המדובבים מיסטר איקס מבני ברק שדובב את כולם. והקורא המתעניין בז'אנר המחתרתי הזה, מופנה אל פסק הדין המרהיב של השופטת חיות בעניין אלזם עליו השלום, המצטט הרבה משיחות הלילה הללו. השלושה במשטרת מסובים, העצור ושני המדובבים, מגיעים עד מהרה ליסודות המיתולוגיים הנצחיים של מערכת המשפט:
"השופט הבן זונה הוא כל יכול, עורכי הדין הם זבל והשופט לא רואה אותם ממטר ואת הנאשמים הוא לא רואה אפילו ממרחק פחות ממטר".