"אין הבדל בין טלנובלה לחדשות"

לא תמיד היה לנדס, בן 53, מפיק ויוצר סרטים ותוכניות. למעשה זהו שלב חדש בקריירה שלו. כמי שהגשים כבר בגיל 26 את חלום הילדות שלו ונהפך לנהג מירוצים מקצועי, הוא החל את דרכו התקשורתית רק בסביבות גיל 30, באמצע שנות ה-80, כשהיה לכתב רכב בעיתון 'חדשות' ובמקביל הגיש פינה מוטורית בטלוויזיה הישראלית. "היה לזה רייטינג של 100%", הוא נזכר, כמעט בערגה. "שנים לא השתחררתי מהדימוי של איש המכוניות. פעם התביישתי בזה, היום הייתי מת שמישהו יזכור אותי". אחר כך הקים את המגזין 'מוטו', נסע למבחני דרכים בחו"ל וחי עד גיל 39 חיי רווק סוערים ומשוחררים מדאגות. "כשהתחתנתי הייתי הרבה יותר רגוע ובשל. מיציתי, עשיתי וידעתי מה מתאים לי". אחרי 'מוטו' הגיע ל'הארץ', והתקדם עד לעריכת חלק ב' של העיתון. "הוא היה עורך טוב, איש רציני, הערכתי אותו מאוד", אומר עורך העיתון אז חנוך מרמרי. ב-93' עבר לצוות ההקמה של ערוץ 2 ושימש עורך מהדורת החדשות, ביחד עם גיא זהר. בהמשך היה סמנכ"ל חברת החדשות והעורך הראשי וניהל את השידורים המיוחדים של חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן, רצח רבין ומשדר בחירות 96', הראשון שהחברה שידרה. "הייתי קם בבוקר וממציא כללים חדשים. הייתה לי פריווילגיה אדירה. הבנו שאנחנו צריכים להציע שפה חדשה כדי להתחרות בהרגלי הצפייה של ערוץ 1". השידורים אחרי רצח רבין, הוא אומר, היו רגע מכריע במעבר הצופים לחיק ערוץ 2. השיא מבחינתו האישית נרשם בדצמבר 95', עם סיפור הקלטת של רוני קמפלר. "ישבתי בדסק וקיבלתי דף עם המבזקים ברדיו וראיתי ידיעה, שהופיעה רק פעם אחת, שלוועדת שמגר (לבדיקת הרצח) יש קלטת וידיאו. קפצתי לשמיים ואמרתי: 'אם יש וידיאו, אני צריך לשדר'. פימפמנו את הידיעה לאורך כל היום, בהתחלה אצל רפי רשף ואחר כך בחדשות, שוב ושוב, עד שקמפלר הרים טלפון, ואז סגרנו דיל עם 'ידיעות אחרונות' שנשלם לו מיליון שקל. לנו לא היה אז הכסף הזה". ב-96', ערב משדר הבחירות, פרצו חילוקי דעות בין חברת החדשות לזכיינית קשת באשר לזהות עורך המשדר. לבסוף היה לנדס העורך, אולם כשאילון שלו, מנכ"ל חברת החדשות, מונה לעורך 'ידיעות אחרונות', הוא הצטרף אליו וערך במשך שלוש שנים את מוסף השבת של העיתון. כששלו עזב, ב-99', עזב גם לנדס והקים חברת הפקות עצמאית בשם 'תום תקשורת', כשם בנו הבכור, בן 12 (אחיו הם עילי, בן 10 וחצי וליאם, בן שנתיים). כעבור שנתיים חזר לערוץ 2 ונקרא לערוך את 'אולפן שישי'. פורמט הפרשנים בתוכנית, עם רוני דניאל, אמנון אברמוביץ ואהוד יערי, רשום על שמו. בהמשך רצה להתמנות למשנה למנכ"ל חברת החדשות, שלום קיטל. חלק מחברי הדירקטוריון תמכו בו, אולם אחרים, כולל קיטל, אומנם העריכו את כישרונו אך סברו שאינו בשל עדיין לתפקיד. לנדס שוב החליט לתת גז. ב-2002 הציע לו מודי פרידמן לבוא לערוץ 10 ולהקים בו מערכת חדשות. "כשערוץ 10 החליט להקים חברת חדשות היה להם רייטינג של 0.5% בפריים טיים ו-2% בפיק. אף אחד לא יגיד לא להזדמנות להקים ארגון תקשורת מכלום. הרגשתי מספיק בשל לזה". שלושה ימים אחרי שאמר כן לבעלי המניות נפלה ממשלת שרון והבחירות הוקדמו לינואר 2003. התקציב שהובטח לו הצטמק, אבל לנדס הודיע לבוסים החדשים שבנוסף להקמת חברת החדשות הוא מתכוון לערוך גם משדר בחירות. "היה לי ברור שאם לא אעשה את זה לא תהיה לי עוד הזדמנות לשקם את הדימוי של חברת החדשות". לנדס החליט לאתגר את הצופים המכורים של ערוץ 2, שהחזיק ברייטינג של 30% באותה תקופה, ולהקים מערכת חדשות אלטרנטיבית, כזאת שתפנה לצופה החכם. נכון שבפרונט היו פנים מוכרים מהערוצים המתחרים, מיעקב אילון ומיקי חיימוביץ' ועד עמנואל רוזן ואלון בן דוד, אבל בעיני לנדס זו הייתה רק האריזה. התכולה הייתה אמורה להיות משהו שונה לגמרי. "רציתי לשבור את ההגמוניה האשכנזית שבה יש קול אחד", הוא אומר. "הבאנו כתבת אתיופית, בדואית, רוסיה ומתנחלת, שעזבו אחר כך. רצינו לנסות להיות אמפתים לנושאי הסיקור, להימנע משיפוטיות ומעל לכל להטיל ספק בכל דבר. לא הלכתי לשם כדי להשיג ג'וב טוב. הייתה אידיאולוגיה ותשוקה לעשות משהו אחר. אחרי חודשיים וחצי הרמנו את השאלטר ושידרנו מהדורת חדשות ראשונה של 45 דקות בלי אף תקלה, וכעבור שלושה ימים שידרנו את משדר הבחירות".

לקח לו שלוש שנים עד שמאס לגמרי בחדשות. נקעה נפשו. מרוקן ומאוכזב הוא החליט להשאיר מאחוריו את חדרי החדשות והקים חברת הפקות חדשה. "הבנתי שזה לטפס על קירות", הוא מסביר. "דוגמה? ביוני 2004 הייתה תאונת דרכים. נהג אוטובוס שהסיע ילדים לא עצר באדום, נהרגו שלושה ילדים ורבים נפצעו. ואז אני שומע, במהדורת החדשות שהקמתי, כתב אומר: 'שוב מחבלים על הכביש'. רציתי למות באותו רגע. קראתי לכתב ושאלתי כמה עבירות היו לנהג והוא אמר: 'מלא'. כמה? התברר שהיו לו 20 עבירות ב-30 שנה. אמרתי לו: 'לך תחקור איזה עבירות'. הוא חקר וחזר ואמר שהיו לו עבירות תנועה קלות בלבד, כמו חניה ומספר רישוי. הסברתי לו שהוא כמעט קדוש. עוד התברר מהבדיקה שהנהג היה עוצר כשילד היה צריך פיפי, וכשאמא ביקשה היה מלווה את הילד הביתה. טרגדיה כפולה. הסיפור האמיתי, במלים אחרות, היה פי אלף יותר מעניין. וככה כל כתבה הייתי צריך להתערב ולקוות שהאנשים יפנימו, אבל זה לא קרה כי הטבע האנושי הוא לייצר כותרות. מתקרב שמונה בערב ואתה צריך לעשות מהדורה ורוצה להצטיין ומישהו נותן לך אינפורמציה ואתה צריך ללכת לבדוק ואתה כבר עייף ורוצה לסגור וגם לא מרוויח מספיק ואשתך מנדנדת והילדים בוכים - ואתה מוותר לעצמך. אין לי ביקורת, כאלה הם בני אדם. אלה החיים. רק תגידו 'עשינו כמיטב יכולתנו' ואל תתיימרו".

אולי גם אתה, אם היית רואה בחמישה לשמונה שאין לך כותרת, היית עושה מהנהג פושע?

"ממש לא. זה משעמם. אני לא מאמין בזה. זה להפוך את המחדל לאידיאולוגיה. אמילי עמרוסי, הכתבת המתנחלת של ערוץ 10, עזבה כי פחדה שאנחנו רוצים אותה כדי שתביא לנו את הרכילויות מההתנחלויות. אני עזבתי כשהבנתי שהיא צדקה. היה מאבק יומיומי על כל כתבה שלה, לא מרשעות אלא בגלל הטבע האנושי. העורכים היו אומרים 'זה פרופגנדה'. כשאתה מביא את הקול שלך זה לא פרופגנדה, אבל כשאתה מביא את קולו של האחר זו פרופגנדה. היה מתיש להתרוצץ, ולהשגיח, ולהסביר כל רגע שלאמת יש שתי פנים". "הוא היה לדעתי מייסד מצוין", אומר ח"כ ניצן הורוביץ, כתב ערוץ 10 לשעבר. "חלק גדול מהמאפיינים של חדשות 10 זה עבודה שלו. הוא מוכשר, ענייני ושקול, מבין טלוויזיה ונתן לכתבים להתפתח". "יש התרפקות וגעגועים אליו, הוא בן אדם חכם ואינטליגנטי", מוסיף בכיר בערוץ 10. "והוא מנכ"ל מצוין, אחד שיודע לקבל החלטות. הביקורת היחידה עליו הייתה שהוא נוסע יותר מדי לחופשות, פעם לסקי ופעם לתאילנד". ב-2007, אחרי קריירה שהתנהלה במיטב תחנות התקשורת, הלך לנדס לרדיו 99 של גאידמק והיה יו"ר הדירקטוריון. הוא ספג לא מעט לגלוג וביקורת, אבל תלוש השכר הנאה פיצה אותו. הוא שלם עם המהלך. "מעולם לא 'עבדתי אצלו', אני אדם חופשי ובמקביל הקדשתי את רוב זמני לדברים נוספים. התבקשתי לעשות פרויקט בתחום המומחיות שלי, להפוך את רדיו 99 לרדיו טוב. הגדרתי גבולות ברורים ונוקשים, לדעתי אין גוף תקשורת בישראל שבו החומה הסינית בין התוכן לבין הבעלות הייתה כל כך ברורה. מעבר לכך, על-פי מיטב ידיעתי גאידמק עדיין לא הורשע בשום דבר. התייחסו אליו כמו לאיזה שד מסוכן שהולך להשתלט על המדינה. ומה קרה בסוף? אפיזודה של התנהלות עסקית די ילדותית וחוסר הבנה מוחלט של התרבות הישראלית. היה לי ברור שאין לו שום סיכוי להשתלט על שום פוזיציה פוליטית ממשית. הציבור לא כל כך מטומטם כמו שאנחנו אוהבים לחשוב, ועל מגלומניה וחוסר הבנה עוד לא הרשיעו אף אחד". בעצם התייאשת מהתקשורת, מהוויית ה"ניוז רום" הישראלי, ואמרת לעצמך שאם הכל רייטינג ובידור אז למה לא לעשות את הדבר האמיתי.

"זה כנראה נכון. והפסדתי המון כסף. ים. נתנו לי הצעה מאוד יפה בערוץ 10 בשביל להישאר ואני הייתי צריך את הכסף הזה, אבל לא הסכמתי. אם לא הייתי מאבד את התשוקה האמיתית אולי הייתי יכול להכיל את המשברים הכלכליים ואת הקיצוצים, אבל ברגע שאיבדתי אותה, שום דבר כבר לא היה חשוב".

זה יכול להישמע כמו דגל שהרמת לאחר מעשה.

"אני לא אומר את זה סתם כדי להשמיע ביקורת. רציתי לעשות משהו שיש לו משמעות. שאנשים יקשיבו. אבל הרצון של העיתונאי להקשיב הוא מאוד מוגבל וקלוש. היה לפני כמה חודשים כינוס באוניברסיטת תל אביב, לכבוד השקת ספרה של אורית גלילי-צוקר, והיא הזמינה אותי לפאנל על תקשורת. אמרתי שם שהתכונות האנושיות לא מאפשרות לשקף מציאות בצורה אובייקטיבית. שאין אובייקטיביות ואין אמת, כי אתה לא יודע מה האמת, אתה יכול רק להגיד שאתה משער. זה נורא הפחיד אותם. הטריף את דעתם. הייתה מהומה. בן כספית דיבר אלי בעוצמות רגשיות מטורפות, הוא צרח עלי והשתולל, כמעט ירק עלי. גם שלי יחימוביץ' ירדה עלי קשות. שאלתי, מה ההבדל בין טלנובלה לחדשות? זה בידור וזה בידור. זה טלוויזיה וזה טלוויזיה. גם חדשות זה בידור. אני שם כתב באיזה מקום, והוא עושה הצגה. הוא יודע מה באמת קורה שם? הוא שומע מה שאומרים לו מהאולפן. אמרתי שאין הבדל, במובן המהותי, בין טלנובלה לחדשות. אם טלנובלה זה תיאטרון אז חדשות זה תיאטרון יפני של מחוות מינימליסטיות, אבל עדיין תיאטרון". גם אתה עשית את זה, היית חלק חשוב ממופע הקיטש והמוות - הפרצופים המעושים של המגישים, המעברים ה"חדים" מחדשות קשות לרכות, הקביעות הגורפות של הפרשנים. "נכון, הייתי חלק מזה, אבל מותר לאדם להתפתח ולהגיד: אני מבין את המשמעות ואני רוצה לשנות את זה. לא לקטר, אלא לנסות לשנות את המצב בארגון אחר. אבל כשאני מבין שהטבע האנושי הוא כזה ושום דבר לא יעזור, אני יכול לגרום לאנשים להבין את זה דרך המבע האמנותי. כל מה שאני אומר זה: אל תתייהר. תגיד שאתה לא יודע בוודאות. ועל זה הם התנפלו עלי, כל אחד מחולשתו. בן כספית ניסה להשחיר אותי וצעק: 'אתה לא עיתונאי, אף פעם לא היית, לא פירסמת שום כתבה, אתה עורך בזיוני'. הפער בין האמירה שלו למציאות היה כל כך גדול שרק הוכיח עד כמה עיתונאים לא משקפים מציאות. ויחימוביץ' צרחה עלי שזה לא מוסרי. אמרתי לה: 'את, בארגון שאני הקמתי, עלית יום אחד לשידור ואמרת שאת דיברת עם א' ויודעת שהיא נאנסה, וזה כן מוסרי? שאת שמת את עצמך מאשימה ושופטת? אם הייתי עדיין בתפקיד הייתי סוגר לך את המיקרופון על המקום. בחיים לא היית עולה לשידור'. הפער בין הספקנות, שזה הדבר הכי טוב לתקשורת, לבין הציניות, שזה הדבר הכי גרוע, הוא כחוט השערה ונורא קל להתבלבל". כספית זוכר את התקרית. "הייתה ויש לי ביקורת עליו", הוא אומר. "הוא היה איש חדשות מצוין, ומאוד איכזב אותי. לקחתי את זה קשה כי בגלל דיבורים כאלה ואנשים כמוהו אומרים שהעיתונות האמיתית מתה".

לנדס סבור שהמאבק על השגת האמת העיתונאית למעשה הוכרע. מה שנשאר זה להודות בכך. הוא עצמו הפסיק לראות חדשות. "אני כמעט לא רואה, הכל נראה אותו דבר ונורא משעמם. הייתי שותף בבנייה של הטעות (ערוץ 2) ובניסיון לתקן את הטעות (ערוץ 10), אבל זה נגמר. יש איזה סף שאומר די. באיזשהו מקום התאכזבתי מהיכולת שלי לשנות סדרי עולם. חשבתי שאני יכול לגרום לאנשים לצאת מתוך הקונוונציות, וזה לא קרה בצורה מספקת. אני מנסה לדמיין מצב שלא היה משבר כלכלי, וערוץ 10 לא היה נכנס להקפאת הליכים, והמהלך בחדשות היה מתפתח לפי התוכנית שקבעתי מראש. אולי אז הייתה מתפתחת אלטרנטיבה מחשבתית אמיתית במובן העמוק של המלה. אבל הסיטו אותנו מהדרך כי כשאתה עוסק בהישרדות, אתה פחות ממוקד לנהל תהליך מובנה של שינוי תפיסתי".

אולי אם הייתם מוותרים על שכר הטאלנטים המצב של הערוץ היה יותר טוב?

"זו בדיחה. כשהתחלנו לעבוד יעקב אילון כבר היה שם, קיבלנו אותו בירושה מ'חדשות ישראל', ושכרו רק ירד. עיקר המאמץ היה להביא את מיקי. כשאתה מנסה לייצר חדשות אלטרנטיביות, שונות מהחדשות הקיימות, הדרך הטובה ביותר היא להביא אריזה של מה שהציבור מכיר כחדשות. והאריזה הזאת הייתה מיקי ויעקב. ואם לא היינו משלמים לה, איזו סיבה הייתה לה לעבור לערוץ לא קיים? ללכת על הרפתקה מטורפת? הזמן שהיה לוקח להעביר אלינו את הצופים היה עולה פי עשרה מהשכר ששילמנו לה".

ודני רופ?

"כל מה שפורסם לא מתקרב לאמת, והמשכורת שלו היום ירדה מאוד. האחרים לא קיבלו שום דבר חריג".

מה דעתך על דודו טופז?

"הוא נבל שצריך לקבל עונש מקסימלי, אבל כמו שאמר בועז בן ציון, כדאי שנסתכל על עצמנו ונלמד מזה משהו. זה היה עלוב גם בשיא תפארתו. אנחנו נכנעים להצלחה ומרכינים לפניה ראש. אם אדם זורק לשמנים כדורי שוקולד לפה ואף אחד לא קם וצועק שזה שיא ההשפלה אלא מוחאים לו כפיים ומתייחסים אליו כמו לגאון שפיצח את הקוד, אז בן ציון צדק. נכון שדודו טופז זה מקרה פרטי. היו אנשים שהיו למעלה וירדו ולא עשו מה שהוא עשה. אבל בפעם הבאה כשנראה מישהו זורק כדורי שוקולד לשמנים, נתרחק ממנו ונגנה אותו ולא נמחא כפיים".

הפרויקטים שהעסיקו את לנדס בשנים האחרונות, לצד 'השופט', הן הסדרות 'חשופים' ו'מחוברות'. ב'חשופים', שסיימה לא מכבר עונה שנייה וטרם ברור אם תחזור לשלישית, יצרו לנדס והתסריטאי שחר מגן טלנובלה שנונה על הנעשה מאחורי הקלעים של חברת חדשות דמיונית שאין לה קשר למקומות העבודה הקודמים של לנדס. שום קשר. במהלך 80 ומשהו הפרקים בכל עונה התוודעו הצופים לנשים כוחניות ולגברים ילדותיים, ולכל המניפולציות והספינים שהם עורכים אלה באלה ובצופים. זכור במיוחד הפרק שבו לוקחת המגישה הראשית גלי ארזי (יעל בר זהר) אקסטזי לפני משדר יום העצמאות, וכן הפרק שבו מתוודה העורכת הראשית מירב בן בסט (צופית גרנט) על שיטות העבודה המלוכלכות שלה. לנדס לא מתבייש בטלנובלה שלו, נהפוך הוא. "אני לא מאמין בז'אנר נחות. אם אדם עושה מעשה אמנותי, שמתקשר עם קהל, משתמש בשפה ובכלים של הז'אנר ועושה את זה טוב, זה לא נחות. בואו לא נהפוך את אלה שעושים את הדבר האמיתי, כביכול, לקדושים, ואלה שעוסקים בעולם הלא אמיתי לנחותים. גם בידור זה עולם אמיתי, כל עוד הוא מרגש אנשים, גורם להם לחשוב, מביא אותם לפעולה. בחרתי בטלנובלה בכוונה, מתוך רצון להגיע לקהל שבאופן טבעי לא רואה דברים כאלה. אם רק אחוז אחד ילמד מזה שצריך להטיל ספק, עשיתי משהו. הצלחתי להכניס לטלנובלה רמה נוספת של רעיונות". 'מחוברות' היא אופרה שונה לגמרי: חמש נשים, חלקן מוכרות וחלקן אלמוניות, מצלמות את עצמן (עם פה ושם צילומי השלמה). 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, במקלחת ובמטבח, ברגעי השיא והשפל, מעל הכיור המלא ואחרי זיון, עם שאלות נוקבות על אמהות, זוגיות ומה לא. למה זה דומה? זה לא ריאליטי, אין בונוסים על הצלחה ולא מדיחים אף אחת, אבל זה גם לא סדרה תיעודית רגילה, כי הגיבורות הן גם המתעדות. אז מה זה בדיוק? "הארד קור דוקו ניסיוני", שולף צברי. "המעטפת היא טפלון, כל היתר זה החיים. אין צוות צילום, רק אינטימיות של האדם עם עצמו והמצלמה. אי-אפשר לזייף את זה". "הרעיון היה לעשות משהו חדש שעוד לא נעשה, לצלם נטו חיים של אנשים", אומר לנדס. "אבל אז התעוררה בעיית הפקה. איך להכניס צוות צילום לחיים של אנשים? ואז דורון אמר שאחת מתוך החמש תצלם את עצמה, ואז אמרנו: למה אחת? כולן יצלמו את עצמן".

למה זה צריך לעניין מישהו?

"אני מצטט מה שאמרה מירי חנוך (אחת מחמש הנשים): 'אני בטוחה שבין החיים שלי לחיים שלך יש הרבה דברים משותפים וכשאת מציצה לי את מציצה לעצמך'. הסדרה נותנת לך לחשוב על עצמך, ומאחר שיש כאן חמש נשים במצבים שונים כמעט כל אחת מהצופות תמצא את המשהו שאליו היא מתחברת. כל אחד מאיתנו מתמודד עם הזוגיות, השאיפות, החלומות. חלק מאיתנו לא מעיזים להעלות את הדברים לסף המחשבה ובוודאי לא לסף דיבור, ובטח ובטח לא לפני מישהו אחר. הבנות האלו אמיצות ובעלות יכולת ורבלית מדהימה. והקונפליקטים לגמרי אמיתיים".

אולי בתוך הבועה התל אביבית.

"זה כמו ש'סקס והעיר הגדולה' היא חלק מניו-יורק. זה מתרחש בגוש דן, זה לא במקרה ולא בועתי. רוב המדינה נמצאת כאן, אבל הדילמות האלו רלוונטיות גם למי שגר בנתיבות, רק שבחברה שלו יהיה לו יותר קשה לפתוח את זה. חוץ מזה, מה שקורה בתל אביב מעניין אותו הרבה יותר מאשר מה שקורה אצלו". צברי ולנדס קיבלו מהנשים 800 שעות מצולמות שמהן יפיקו 45-50 פרקים. עיקר העבודה נעשית בחדר העריכה. "בהתחלה התלהבתי מכל הסיפור", אומרת חנוך, בעלת טור במוסף זה ואשתו של השף אייל שני. "זה נורא ממכר לצלם. פתאום ראיתי דברים ששנים ביקשתי להוציא. אחר כך זה כמו לקבל את החשבון של הוויזה - הטמטום שלך הופך למציאות. אבל זה עשה אצלנו בבית המון דברים. חסך לי שנים של טיפול. זה כמו שאנשים עושים ספונג'ה בפסח, כל מיני דברים שנשכבו בשקט מתחת לספה זכו עכשיו להצפה. אותי האמת הזאת שיחררה". "זה הזוי וכיף", אומרת חנה רטינוב, צברית בת 16 וחצי שנולדה להורים שעלו מאוקראינה, תלמידה במגמת קולנוע בבית ספר עתידים בחולון, נערה מקסימה, רהוטה ובלתי אמצעית שלא מתקשה לגנוב את ההצגה מחברותיה המבוגרות בסדרה. "מגניב לצפות על עצמך מהצד".

מה מגניב בזה?

"אתה יכול ללמוד על עצמך יותר, לדעת איך אתה נראה בעיני אחרים. פעם דורון אמר לי שכשאני חלשה אני חזקה, אז גם כשרע לי או עצוב אני מצלמת. בתכלס זה כמו יומן אבל לא פרטי כי הסכמתי לחלוק את החיים שלי עם הרבה אנשים. אין לי בעיה עם זה, ואני לא חושבת שיש בחיים שלי משהו שאין אצל אחרים".

לנדס, גבר צנום ונאה המקמץ בחיוכים, נולד וגדל בפתח תקוה. הוא דור שביעי בארץ מצד אמו, בת לאחת המשפחות הראשונות שיצאו מבין החומות בירושלים, ודור חמישי מצד אביו, מראשוני אם המושבות. יש לו אח גדול בחמש שנים, והוא ואסתר גרים עם שלושת הבנים בבית קטן ברשפון. ילדותו זכורה לו בחיבה, בין השאר משום שאביו, שלום, היה חבר אגד, מה שאיפשר לילד לפתח תשוקה שאינה בת כיבוש לכביש ומכוניות. הסיפור המכונן של ילדותו התרחש בגיל 12, כשגנב אוטובוס תיירים ונהג בו במהירות ברחובות פתח תקוה עד שחבר של אביו תפס אותו על חם והחזיר הביתה. "אני יודע לנהוג טוב מגיל צעיר", הוא אומר על מעשה הקונדס הספקטקולרי. "הסתכלתי על נהגים, ראיתי מה הם עושים, ורציתי לבדוק אם מה שאני יודע בתיאוריה נכון באופן מעשי. על יד הבית שלי עמד אוטובוס. היה ערב, חושך, נכנסתי, התנעתי ויצאתי לדרך. עשיתי סיבוב ברחובות. זה היה אוטובוס תיירים עם מיזוג אוויר על הגג ואני זוכר את הרעש של העצים ששיפשפו את המזגן. נסעתי בערך 10 דקות ואז עצרתי. הלב דפק חזק. ירדתי להירגע. אחרי כמה דקות החלטתי לעשות עוד סיבוב, ואז תפסו אותי. לכל אוטובוס היו שני שותפים, ואחד השותפים נסע במכוניתו הפרטית ופתאום ראה את האוטובוס שלו נוסע. הוא היה בטוח שזה השותף שלו והתחיל לרדוף אחריו, לאותת עם האורות, ולא הבין למה הוא לא עוצר. בסוף הוא עקף וחסם לי את הדרך, עלה לאוטובוס ושאל איפה הנהג. אמרתי לו שאני הנהג, אז הוא הלך לאחור ובדק ספסל ספסל, היה בטוח שעובדים עליו, וכשקלט שזה באמת אני, התיישב ונהיה לבן כולו. הוא לקח אותי הביתה, והיה שמח. לזכותו של אבי ייאמר שכשהוא זיהה אצלי את הצורך, הוא נתן לי לנהוג. במקום להתנגד לתשוקה הזאת הוא חיבק אותה. זה הדבר הכי מרגש שאני זוכר ממנו, את הסיכון שהוא לקח וגם את האמון שנתן בי". אחרי הצבא הלך ללמוד פסיכולוגיה בבר-אילן, אולם בתום התואר הראשון ביצע פנייה חדה והלך ללמוד צילום בבצלאל. "אבל אז המירוצים גנבו אותי", הוא אומר. במקום ללמוד את רזי חדר החושך הוא נסע לאנגליה ולמד להיות נהג מירוצים מקצועי. זה לא היה קל. "נהגתי מגיל 12, הייתי בטוח שאני נהג גדול, ואז עליתי על המסלול. נהגתי הכי מהר שאני יכול, הרגשתי שאני טס, וכולם עקפו אותי מכל הכיוונים. מישהו שכנראה מצאתי חן בעיניו אמר: 'אם אתה מנסה לנהוג מהר אתה נוסע לאט, אבל אם אתה נוהג נכון אתה נוסע מהר'. משפט חזק ונכון. אפשר להשתמש בו בכל תחום. במירוצים, אם אתה לא כולך ריכוז, שליטה ודיוק, אין לך מה לעשות שם. למהירות אין משמעות. על המסלול יש קו אחד דמיוני, נכון בדיוק של מילימטר. אם אתה מפספס אותו, אחרי 50 הקפות אתה מפגר בארבע שניות. במירוצים זה נצח". הוא חי מספר שנים בעיר דרבי, עמוק בסצנה של המירוצים. "זה מה שהכי אהבתי לעשות. באנגליה יש לזה שוק מטורף, כמה עשרות מירוצים בכל סוף שבוע. הספורטאים הכי עשירים בעולם הם נהגי מירוצים". כשהבין שלא יהיה שומאכר חזר לארץ, הצליח לזכות במקום הראשון במירוץ ראלי קרוס באשקלון ב-85' והיה בשל להסבה מקצועית. ההגה ודוושת הגז התחלפו במקלדת ומיקרופון, אבל נהג המירוצים השואף לביצוע המסוכן המושלם ברמת שיא של ריכוז ודיוק לא מת. הוא רק החליף את הריגוש של המהירות בריגוש של השידור. היום הוא נוהג באלפא 159 סטיישן. "רם תמיד בשליטה מלאה וחושב בגדול", אומר עליו צברי. "אני פנטזיונר והוא מגדל הפיקוח. כשהתחלנו לערוך את 'מחוברות' היה לנו דד-ליין של שישה שבועות עד לשידור הפרק הראשון. אמרתי לרם: 'זה כמו שתגיד לי קח את הפועל פתח תקוה, תאמן אותה שישה שבועות ותנצח את ברצלונה, הקבוצה הכי טובה בעולם, בברצלונה!' ורם אמר: 'בסדר, שמעתי'. משהו בקור הרוח השקט שלו ובאמון שהוא נתן בי גרם לי להאמין שזה אפשרי, שאפשר לנצח את ברצלונה בברצלונה עם הפועל פתח תקוה. אמרתי, סבבה, נלך על זה, והגענו לדד-ליין בזמן".