חובה לאומית המוטלת על כתפי כל העם יכולה ליהנות ממדיניות נוקשה ולא מתפשרת, שכן אותה חובה תתקבל בהכנעה כגזירה בלתי נמנעת, כנטל המתחלק בין כולם. אך ברגע שאותה חובה הופכת לנחלת המיעוט, הגישה הכופה עצמה הר כגיגית, ומלאימה את מחויביה בכוחניות מילטנטית - חייבת להשתנות!
לפני לא מעט דורות חובת המילואים הוטלה על רוב העם, אלו היו דורות שמלחמת ההישרדות הייתה חלק מהוויתם והמילואים היו שגרה מוכרת ומקובלת... היום, השיר "כל העם במילואים", נשמע פשוט כפרודיה צינית. מצחיק, לא?!
שני נושאים עיקריים שהשתנו בשנים האחרונות, קוראים תגר על הגישה הממשלתית\צבאית הלא מתפשרת, המרשה לעצמה להנחית מעטפות ירוקות לתוך חייו של אדם בלי כל התחשבות במשפחתו, לימודיו, ועבודתו.
השינוי הראשון הוא אחוז חיילי הסדיר והמילואים. במציאות בה אחוז המשתמטים, בחסות יד החוק או יד היצירתיות, הולך וגדל, לא ניתן כלל לצפות שכל אותו "רוב" קטן ומופלה, יתגייס תחת אותו אתוס מקודש לצבא הסדיר, וקל וחומר למילואים. אם בגיל הנערות, עוד התלוננו, קבלנו, אך לבסוף ספגנו זאת בקלילות הגיל, הרי ברבות השנים, שמתרבות הסמכויות, האחריות, הילדים והעבודה, קשה פי כמה לקבל בהכנעה את קריאת ההתייצבות למילואים, שהופכת אותך ברגע ממנהל, אב, סטודנט מצטיין ואיש עסקים לעוד מספר אישי, שחייב מיד להתייצב לא משנה מה, אחרת... דווקא בגיל זה, כשרואים בכל מקום את אותם נערים בריאים חסרי כבלים, שמשתחררים בחסות החוק משירות, ובגללם, ובגלל חברי הכנסת שנותנים להם גיבוי, מדי יום נדרשים גברים לעזוב את ביתם, משפחותיהם ועסקיהם, להעמיד הכל כולל הכל בסיכון, ולהתייצב, למלא בגופם המתמלא ובחוסנם הנחלש את אותן שורות שהנערים חסרו בהם.
השינוי השני, הוא במבנה התא המשפחתי. במשפחות רבות כיום, הנשים עובדות במשרות מלאות ודורשות והבעל ממלא תפקיד קריטי בהתנהלות הבית היום-יומית. יציאת הבעל למילואים טומנת בחובה לא רק סיכונים והפסד בתעסוקתו שלו, אלא גם השלכות נפשיות על הילדים, ערעור יציבות והתנהלות הבית, ואובדן הכנסה כספית של האישה. שכן הנשים, בנוסף להרגעת הילדים ושמירה על יציבות הבית, נאלצות פעמים רבות להפסיד שעות עבודה יקרות שעלותן לא מוחזרת. המושג "אשת חייל מילואים”, אינו מוכר לא על-ידי רשויות החוק ולא על-ידי המעסיקים, ומסתבר שבמדינה השוויונית שלנו, רק משפחות חיילי המילואים נדרשות להוציא מדי שנה בצורה עקיפה ואף ישירה, אלפי שקלים למען בטחון המדינה, ולשלם "מס ביטחון" שלא נדרש משום אוכלוסיה אחרת. וזה כאמור, "חוקי"...
כשמצופפים את שני השינויים הנ"ל תחת אצטלה אחת, ניתן לסכם את כל האמור פשוט במילה אחת - "די!!!", נמאס, מספיק! כמה עוד אפשר?! גייסו עכשיו את עשרות אלפי הבחורים הצעירים והבריאים, שמרו את המבוגרים רק לעיתות מלחמה, לא עלינו, ותאזנו מעט את המציאות המוטרפת הזו, שדיקטטורה פוליטית וטרנד חברתי גררו אותנו אליה.
ומה שהכי מקומם הוא שבמדינת החלם שלנו, אין כלל מה לדאוג, כי אצלינו, פראיירים גם מתחלפים, גם מתים, ובעיקר, מעבירים את זה בתורשה לדור הבא.