התלמוד הבבלי מקדיש דפים ארוכים כדי לתאר את חורבן בית שני ואת הסיבות שגרמו לחורבן. האגדה הראשונה ואולי הידועה ביותר, היא על קמצא ובר קמצא. הסיפור כולו מובא במסכת גיטין, ולא בכדי קיבצו חז"ל את כל אגדות החורבן, המופיעות במסכת גיטין שהיא ניתוק בין איש לאשתו וכך כביכול יש ניתוק בין עם ישראל לארץ ישראל (לעומת שבח ארץ ישראל המופיע במסכת כתובות, שהוא הקישור בין איש לאשתו וכך גם בין עם ישראל לארצו).
כל המי ומי אצל העשיר
עיקר הסיפור (מובא בגיטין דף נה:-נו.), הוא על אדם שאהובו הוא קמצא ושונאו הוא בר קמצא, שעורך משתה גדול ואומר לשמשו להזמין את קמצא, והשמש טועה ומזמין את בר קמצא. כאשר רואה בעל הסעודה כי בר קמצא נמצא בסעודה, הוא מעיף אותו למרות שאותו אדם מוכן לשלם בתחילה את מנתו, לאחר מכן חצי מדמי הסעודה, ולבסוף את כל דמי הסעודה ובלבד שלא יביישו. כאשר הוא רואה שאף אחד מן המוזמנים ובכללם הרבנים לא עושים דבר כדי למנוע ממנו את הביזיון, הוא מחליט להתנקם והולך לקיסר להלשין על היהודים. הקיסר בתחילה לא מאמין לו, וכראיה - אותו מלשין מציע לקיסר לשלוח בהמה להקרבה בבית המקדש ולראות איך היהודים לא מכבדים אותו ולא מקריבים את הקורבן. בדרך, עושה המלשין מום קל בקורבן כדי שלא יתאפשר להקריבו. החכמים, שרואים את הסכנה, רוצים להקריב את הקורבן, אבל אז מגיע ר' זכריה בן אבקולס שמקשה - איך אפשר להקריב קורבן בעל מום? החכמים מחליטים להרוג את המלשין, ואז הוא מזדעק שוב, עכשיו כל מי שמטיל מום בקורבנות ייהרג? ואז מביא הקיסר צבא ומקיף את ירושלים עד החורבן. את הסיפור הזה מסיים ר' יוחנן (אמורא שחי יותר מ-100 שנה אחר החורבן), ש"ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו".
מעניין, כי על-אף פעילותו של בר קמצא (שם סמלי) במלשינות, והתנהגותו הבלתי נסבלת של "בעל הסעודה" (ששמו לא נודע), ר' יוחנן לא רואה אותם בתור האשמים בחורבן, אלא דווקא את ר' זכריה בן אבקולס, ששמו נזכר בפירוש.
וכך יש גם לבאר את מה שהתרחש בסעודה. אם נדייק בדברי התלמוד: "אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינא קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא" (תרגום: אמר הואיל והיו יושבים החכמים ולא מחו בו, מסתבר שנוח להם מן המעשה. אלך ואלשין אליהם למלכות). מה רבנן עושים באותה סעודה? מסתבר שאותו אדם הזמין אותם. כלומר, לאותו אדם, הייתה השפעה ציבורית כזו, שאם הוא מזמין את החכמים הם גם באים. וכאשר אותו אדם עושה סעודה שבאים אליה החכמים, מן הסתם מדובר במשתה אדיר. כל המי ומי של ירושלים מגיעים לאותו ארוע. לא מדובר כאן בסעודת חברים, מדובר באירוע המוני ולכן מוסברת מאוד תחושת העלבון שחש בר קמצא כאשר משליכים אותו מן המשתה.
אם כן, מדוע הרבנים שרואים את ההשפלה בהשלכתו מן הסעודה - שותקים? אלא שאותם רבנים היו תלויים באותו בעל סעודה. אדם שיכול לארגן אירוע שכזה, מן הסתם הוא בעל מעמד גבוה, ויותר מכך, הוא עשיר גדול. אם אותם רבנים היו פותחים את הפה כדי להעיר לו, הוא היה מפסיק להם את התקציב לישיבות ולכוללים. אותם רבנים שתקו למרות ההשפלה של בר קמצא, כי הם "רצו לדאוג לעולם התורה". יש כאן ריקבון מוסרי של עולם התורה, שכדי לא לפגוע בתמיכה לעולם התורה, הוא מוכן להתעלם מכל עוול ומכל רשעות.
סולם ערכים משובש
אם כן, מה רוצים מר' זכריה בן אבקולס? ראינו כי שאר החכמים מתייחסים לדעתו כאשר הוא אומר לא להקריב את הקורבן בעל המום ולא להרוג את המלשין. חכם זה הוא בעל מעמד תורני בכיר מאוד. אלא שהתלמוד הבבלי השמיט פרט חשוב מאוד על אותה סעודה, אותו אנו למדים ממדרש איכה (ד, ג). המדרש אומר: "והיה שם ר' זכריה בן אבקולס והייתה ספק בידו למחות ולא מיחה". כלומר, אותו חכם ישב בסעודה ולא מיחה באותו בעל סעודה. רק לאחר מכן, כאשר גורלו של עם ישראל כולו נתון על כף המאזנים, אז הוא נזכר להתעורר ולהזדעק, "איך אתם עוברים על השולחן ערוך?!".
איפה היה אותו חכם, כאשר ביישו מול כל נכבדי ירושלים את בר קמצא, למה אז הוא לא דיבר? הרי במעמדו התורני הוא יכול היה להשפיע על החכמים שהיו מונעים מבעל הסעודה לעשות עוול כזה לאורח, או לכל הפחות להוכיח אותו על העוול שעשה. אלא שאז הוא שתק. כאשר הוא היה צריך למחות, הוא לא מחה, כאשר היה צריך להעלים עין מהלכות לטובת כלל עם ישראל, אז הוא נזכר להזדעק.
ניצנים ראשונים לרקבון הזה אנו מוצאים כבר כמה שנים קודם לכן. המשנה במסכת סוטה (דף מא ע"א-מא ע"ב) מתארת איך במעמד הקהל, אגריפס המלך עמד וקיבל (את ספר התורה) וקרא. וכשהגיע ל"לא תוכל לתת עליך איש נכרי" זלגו עיניו דמעות (שהמקרא הזה פוסלו מן המלכות, הרי היה מצאצאי הורדוס האדומי). אמרו לו (החכמים): אל תתירא אגריפס: "אחינו אתה אחינו אתה". והתלמוד ממשיך: תנא משמיה דרבי נתן: באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל (הכוונה לחכמים בלשון סגי נהור) כלייה שהחניפו לו לאגריפס. אמר ר' שמעון בן חלפתא: מיום שגבר אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין (שהחניפו הדיינין את בעלי הדין) ונתקלקלו המעשים (שהגדולים ראו עוברי עבירה ולא מיחו בידם מפני חנופה) ואין אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך (שמתוך שלא מיחו בעוברי עבירה למדו הדורות את מעשיהם ונמצא כולן עוברין)".
ייתכן שהאנשים הגרועים בסיפור היו בעל הסעודה ובר קמצא. אולם התלמוד לא בא ללמד היסטוריה אלא חינוך. מבחינה חינוכית-תורנית, התלמוד בא ללמד אותנו שאחריותם של בעלי התורה היא המכריעה. לא חשוב מה עושים העשירים ואנשי החול, מה עושים המלכים ופקידיהם, מה שחשוב הוא כיצד מגיבים למעשיהם אנשי התורה. אם תגובתם היא התעלמות מעוולות - הרי זה מה שיוביל לחורבן. ועל כן ר' יוחנן, תולה את החורבן דווקא, בחכם שהתעלם כשהיה צריך להגיב, כדי לשמור על תקציביו והגיב במקום בו היה צריך להתעלם לטובת כלל ישראל. סולם הערכים שלו השתבש.