הרצח במועדון ההומו-לסבים: מי הם המסיתים

בשעה ששורות אלו נכתבות, טרם נודע מיהו הרוצח שירה באנשים תמימים במועדון ההומו-לסבים, ומה היו מניעיו. כשלעצמי, לבד מהרצון לשמוע כי הרוצח נתפס, לא איכפת לי מיהו ומה היו מניעיו הסוטים, שכן לרצח כזה - כמו לכל רצח - אין מניעים לגיטימיים. אבל, ראשי הציבור המכנה עצמו "הקהילה", ידעו מיד להפנות את האצבע המאשימה, לרמוז רמזים ולהסית. הם כבר יודעים כי מדובר בהסתה המתמשכת נגד ה"גאים", ברדיפתם ובלעג להם. לא רק ראשי ה"גאים" דיברו כך, אפילו מנהיגת קדימה ידעה לדבר על השנאה, על ההסתה ושאר מילים ריקות. אין לי שיג ושיח עם אנשי ה"קהילה" הזו, לבטח לא עם תשוקתם המוזרה והסוטה להפגין בראש חוצות את "גאוותם" על נכותם, אשר כמו כל נכות אחרת - גופנית או נפשית - אינה סיבה להתבייש בה אך גם אין לסובלים ממנה שום סיבה להתגאות בה. חזרנו לימים שלאחר רצח רבין, שבו ידעו אותם אנשים עצמם, לצד רבים אחרים מן השמאל, להטיח האשמות, להסית ולרמוז רמזים, תוך האשמת זולתם - מן הימין כמובן - באחריות לרצח. ואולם, הניסיון מראה כי לא מעט אנשים בני אותה "קהילה" נרצחו, לעיתים באופן מזוויע במיוחד המצביע על עיוותי-נפש קשים, דווקא בידי חבריהם לנכות ולמיטה. אם מחמת קנאה, אם מחמת אהבה נכזבת, אם מתוך רצון לנקום על בגידה או על נטישה ואם מחמת הייאוש שבהבנת קביעותה של הבעיה הנפשית. זוהי תופעה רווחת, המוכרת לכל איש משטרה או העוסק במשפט פלילי. וכיוון שהתופעה ידועה, היו אנשים כניצן הורוביץ, ציפי לבני ופושקי-שפתיים אחרים חייבים להיזהר בלשונם. בשנים האחרונות זוכים ההומו-לסבים דווקא לעדנה ולהישגים גדולים, לעיתים קרובות "בזכות" שופטים המתירים לעצמם לפעול על-פי האקטיביזם השיפוטי הממאיר ולפסוק ללא שום בסיס בחוק. ההכרה במשפחות חד-מיניות, שבתי המשפט התירו לעצמם להטמיעה ללא שום דיון ציבורי, חוקתי, מוסרי ואחר, היא דוגמה אופיינית למצב שהוא ההפך מריבוי שנאה להומו-לסבים. לא הם הסובלים מרדיפה, אלא דווקא הציבור המואס במוחצנותם הפרובוקטיבית, במצעדי הגאווה המתריסים והפרוצים - במיוחד בירושלים - ובמאמצים העקביים, הזוכים בהצלחה רבה, להחדיר את ההווי ואת המציאות ההומו-לסביים לכל פינה של התקשורת. למגינת ליבם של רבים מאוד, הצופים בכך בחוסר אונים. הניחו למשטרה לאתר את הרוצח, וגם אם יתברר כי מדובר באדם שבעייתו הנפשית היא שנאת הומו-לסבים - אין לכם הרשות להאשים במעשהו הנפשע את הציבור שאינו מוכן לקבל את מושגי ה"גאווה" המדומה שלכם. גם אם אינני רואה הבדל כלשהו בין מצעד גאווה של הומואים ובין מצעד גאווה של קטועי רגליים, חירשים, עיוורים או נמוכי קומה - כאמור, לאיש מהם אין סיבה להתגאות או להתבייש בנכותו - אינני מוכן להיות מואשם באחריות כלשהי לרצח. ואינני חש בצורך להסתייג ממעשה הרצח, שאינו שונה בעיניי מכל רצח אחר.