את הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל יזם ראש הממשלה נתניהו שמשתמש, כהרגלו, בדוגמה פשטנית על האזרח המבקש לסגור מרפסת ועובר שבעה מדורי גיהינום בדרכו לקבל את האישורים הנדרשים. בפועל, מדובר בערעור של אחד מעמודי התווך של הציונות, המדינה וההתיישבות בארץ ישראל.
בקונגרס הציוני החמישי ב–1901, נוסדה הקרן הקיימת לישראל. בנימין זאב הרצל הצהיר כי אדמות הקק"ל יהיו "קניין עד לעם היהודי" והקונגרס אישר זאת.
עם קום המדינה קיבלה מדינת ישראל לבעלותה את כל האדמות שלא נרשמו בבעלות פרטית. בנוסף להן קיבלה המדינה את נכסי הערבים שברחו (רשות הפיתוח) וקיבלה לניהולה את אדמות הקק"ל. בסך-הכל שולט מינהל מקרקעי ישראל כיום על 93% מאדמות המדינה. המדינה אימצה את מדיניות קק"ל שלא למכור את אדמות ארץ ישראל אלא להחכירן בלבד.
בשנת 1960 נחקק חוק יסוד "מקרקעי ישראל" הקובע: "מקרקעי ישראל, והם המקרקעין בישראל של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקיימת לישראל, הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת."
ההגיון שעמד ביסוד ההחלטה שלא למכור את אדמות המדינה, מעבר לציווי התורני של "והארץ לא תימכר לצמיתות", הוא שגורמים עוינים או טייקוני נדל"ן עלולים להשתלט על קרקעות המדינה וכך הם ידחקו את רגלי ההתיישבות היהודית פיזית מחד, ויגרמו להתייקרות משמעותית במחירי הדיור אשר תאט משמעותית ואולי אף תסכל את העלייה לארץ, הפיתוח וההתיישבות בה, מאידך.
בעקבות שורה של עתירות שהוגשו על-ידי אזרחים וארגונים ערביים קבע בג"צ, בראשותו של אהרן ברק, שפעל תחת ההנחה ש"היהודים רוצים לזרוק את הערבים לים" ורק בג"צ יכול להצילם, כי הקק"ל אינה רשאית להפלות בין יהודים לערבים בהחכרת אדמותיה. בכך אילץ בג"צ את הקק"ל להחכיר את אדמותיה לזרים בניגוד לעקרונות היסוד שלה.
בעקבות פסיקות בג"צ נאלצה קק"ל להעביר החלטה, בחודש מאי השנה, כי היא מעבירה לידי המדינה את כל הקרקעות לבנייה ומחליפה אותן בקרקעות פתוחות לייעור, פארקים וכד'.
ב-12.5.09 העביר נתניהו החלטת ממשלה על הרפורמה במקרקעי ישראל בשמונה מילים: "לקבוע בחקיקה כי תועבר הבעלות בקרקע לידי החוכרים". הממשלה ניסתה בהתחלה להעביר את הרפורמה ב"חוק ההסדרים" אך ברגע האחרון הוא הוצא ממנו ונחקק בחקיקת בזק, בלילה אחד, בחוק נפרד. מפלגת העבודה, בלחץ המגזר החקלאי, הצליחה לצמצם את תחולת החוק לקרקעות העירוניות והמסחריות בלבד.
לא ניתן להגזים בסכנות הנובעות ממכירת אדמות ארץ ישראל לכל המרבה במחיר. הסכנה כי האדמות יפלו לידיים עוינות קיבלה את ביטויה בפועל כמעט באופן מיידי בדיווחי התקשורת כי החמאס העביר 100 מיליון דולר לפעיליו בירושלים לקניית אדמות ונכסים בעיר.
ההשלכות החברתיות של הפרטת הקרקעות גם הן מפחידות: מחירי הדירות עלולים לעלות באורח בלתי נתפש באזורי הביקוש, ובמיוחד בירושלים, דבר אשר יביא לדחיקת זוגות צעירים ומשפחות גדולות מחוץ לעיר ולשנות את המאזן הדמוגרפי של העיר לרעה.
משפחת לוי שתרצה לסגור מרפסת אולי לא תידרש לאישור ממינהל מקרקעי ישראל (95% מהסחבת נובע מאישורי הבנייה שלא ישתנו כלל), אך כל בעל דירה שנבנתה על קרקע השייכת למינהל יידרש עתה לרשום את דירתו בטאבו, דבר שלא רק יגרור התרוצצויות אין ספור, אלא גם יעלה לו כסף רב.
יקומו "טייקוני נדל"ן" שירכשו, במימון כספי הנפט של מדינות ערב, אלפי דונמים ויפגעו ביכולת המדינה להקים התיישבות חדשה ולשמור על אדמתה, על נכסיה ועל איכות הסביבה בה.
הפרטת קרקעות המדינה הוא מהלך מסוכן שחייב להעיר את כל מי שארץ ישראל והעם היהודי יקרים לו, כמו גם ארגונים חברתיים וארגוני איכות הסביבה, למחאה על התפרקות המדינה מנכסיה וערעור הבסיס של ההתיישבות והמפעל הציוני בארץ ישראל.