בראיון לניוזוויק ( 22 ביוני 2009) סיפר ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, כי במהלך השיחות שניהל עם מחמוד עבאס הוא העביר אליו הצעות מפורטות למדי בסוגיית הסדר אפשרי ישראלי-פלשתיני. ההסדר כלל את המרכיבים העיקריים הבאים:
א. נכונות מצד ישראל להעביר לידי הפלשתינים בין 93.7-93.5 אחוז מהשטחים. בנוסף יקבלו הפלשתינים 5.8 אחוז מהשטח במסגרת חילופי שטחים.
ב. הפלשתינים יקבלו 'מעבר בטוח' בין הגדה והרצועה. אולמרט לא פירט את סוגיית הריבונות והשליטה על המעבר הזה.
ג. ישראל אינה מקבלת את העיקרון של זכות השיבה. יחד עם זאת, במסגרת של 'מחווה הומניטארית' היא תהיה מוכנה להחזרתם של מספר מוגדר של פליטים. אולמרט לא פירט את המספר. עם זאת הבהיר כי המדובר במספר מוגבל מאוד (very very limited number).
ד. בסוגיית ירושלים הציע אולמרט כי 'האגן הקדוש' יהיה ללא ריבונות וכי ינוהל במשותף על-ידי ישראל, ירדן הפלשתינים, סעודיה וארצות הברית.
סאעב עריקאת האחראי על המשא-ומתן עם ישראל מטעם הפלשתינים אישר את נכונות הדברים.
אין ספק כי מדובר כאן בהצעה מרחיקת לכת, אולי יותר מכל ההצעות האחרות שהועלו בפני ההנהגה הפלשתינית. הפרשן אלוף בן קבע, בצדק (הארץ, 26 ביוני, 2009), כי, 'אולמרט הציע את בינאום העיר העתיקה וסביבתה. כלומר לוותר על ריבונות ישראל בכותל המערבי, בהר הבית, בכנסיית הקבר, בהר הזיתים ואולי גם בעיר דוד, ולמסור אותה לוועדה שבה יהיה רוב למדינות ערב. שום מנהיג ישראלי לפני אולמרט לא תמך בבינאום ירושלים או חלק ממנה. אפילו בהסכם ז'נבה של יוסי ביילין דובר על חלוקת הריבונות בעיר העתיקה בין ישראל לפלשתין ולא על מסירתה לוועדה בינלאומית'.
דחיית הצעות אולמרט כמו גם הצעות קודמות של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק בקמפ דיוויד (יולי 2000) ומתווה קלינטון, מציבים, לדעתי, סימני שאלה כבדים סביב הנחות היסוד שליוו את 'תהליך אוסלו'. אתמקד בשתים מהן:
א. ההנחה הראשונה הייתה שהרשות הפלשתינית, המיוצגת על-ידי אש"פ, פועלת להגשמת זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטינ על-ידי כינון מדינה פלשתינית בשטחים שישראל כבשה במלחמת ששת הימים.
ב. ההנחה השנייה הייתה שהרשות הפלשתינית פועלת במסגרת זו על בסיס של נכונות להגיע לפשרה היסטורית, וכמובן טריטוריאלית, עם מדינת ישראל והתנועה הציונית.
דחיית ההצעות - הן של ברק והן של אולמרט - משתלבת עם הערכה מקובלת בקרב חוגים רחבים בישראל ולפיה בנקודות הכרעה מתקשים הפלשתינים לקבל החלטות של פשרה פרגמטית, ומחמיצים, כמעט באופן כפייתי, הזדמנויות לממש את שאיפותיהם הלאומיות. בכך הם נותנים אישוש לאמירה הרווחת בישראל מזה שנים ולפיה: 'הערבים לעולם אינם מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות'. נראה שהערכה זו מציבה לנגד עיניה את המודל של התנועה הציונית, שמתוך שאיפה להשיג 'פיסת קרקע' כלשהי לעם היהודי, הנתון תחת רדיפות וסכנת השמדה, פיתחה גישה פרגמאטית עד כדי קיצוניות, שבמסגרתה הייתה נכונה לקבל כמעט כל תוכנית מדינית, ובלבד שתינתן לה האפשרות להקים במסגרת זו מדינה יהודית ריבונית.
ההתנהלות של ההנהגה הפלשתינית שונה באורח קיצוני מגישה זו. היא הולכת, כפי שזה משתקף כלפי חוץ, על בסיס העיקרון של 'הכול או לא כלום'. התנהגות זו אינה יכולה שלא להעלות ספקות באשר לכנות שאיפתה של ההנהגה הפלשתינית להקים מדינה ריבונית עצמאית בשטחים כתוכנית מדינית קונקרטית להבדיל מ'חזון לדורות'. קשה שלא לתהות האם טחו עיניה של ההנהגה הפלשתינית מראות כי חלום המדינה פלשתינית הולך ונגוז לנגד עיניה. כל זאת, למרות העובדה שבחודשים האחרונים הודו גם אישים פלשתינים בכירים, כי השאיפה להקמת מדינה פלשתינית הולכת ונשחקת על קרקע המציאות:
א. ההתיישבות היהודית בגדה המערבית הולכת ולובשת מימדים רחבי היקף. העובדה היא שהגידול בהתיישבות היהודית נמשך תחת כל ממשלות ישראל, כולל ממשלות שמאל מובהקות. משמע, מדובר כאן בתהליך המושרש עמוק בחברה הישראלית, ברשויות השלטון שלה, במבוכי הביורוקרטיה והמערכות הפוליטיות על כל גווניהן. בראיה מציאותית, חייבים היו הפלשתינים להגיע למסקנה שאם לא יתרחש בעתיד הקרוב מהלך דרמטי בעל אופי דראסטי ומרחיק לכת, ההתיישבות ביהודה ושומרון תלך ותתרחב במשך הזמן וממילא החלום של מדינה פלשתינית ילך וידעך.
ב. המציאות הביטחונית שנוצרה בישראל לאחר הנסיגה מלבנון במאי 2000 ומרצועת עזה באוגוסט 2005, במסגרת תוכנית ההינתקות, שחקה במידה מסוימת את האמונה שרווחה בחלקים רחבים של בציבור הישראלי לאחר מלחמת ששת הימים, בדבר תקפותה של הנוסחה: שטחים תמורת שלום. הסתבר כי בניגוד להערכות האופטימיות שתיווצר רגיעה לאורך זמן, הנסיגות הובילו להסלמה ולשני עימותים מלחמתיים קשים ועקובים מדם. ייתכן מאוד שתוצאות הבחירות האחרונות שיקפו מפנה זה.
ג. כל מהלך של הסדר שיביא לכינון מדינה פלשתינית, ולו מינימאליסטית, יחייב, קרוב לוודאי, פינוי של כמאה אלף ישראלים משטחי יהודה ושומרון. המציאות הפוליטית ההולכת ומתקבעת במדינת ישראל מעלה ספקות קשים בדבר הסבירות שממשלה שתקום בעתיד הנראה לעין תוכל לממש מהלך כזה בזירה הפוליטית בישראל.
