בעבר נקרא פסאודו Siezures. זוהי ההפרעה הקונברסיבית השכיחה מבין ההפרעות הקונברסיביות בילדים (50%-15%). מדובר בהתכווצויות או בשינוי התנהגותי המחקה תגובה אפילפטית בהעדר גורם אורגני. כאשר קיים גורם אורגני, ייתכן True .Seizures ו-PNES, כפי שנצפה בשליש מחולי האפילפסיה.
הקריטריונים לאבחנה:
1. Video EEG תקין במהלך התקף ואחריו.
2. אין עדות לנשיכת לשון או איבוד שליטה על סוגרים במהלך ההתקף (כאשר מדובר בהתקף כוללני).
3. בדרך-כלל אין פציעה עצמית אולם היא קיימת ב-17% מהמקרים.
4. לגבי שינוי ברמת פרולקטין, כיום זהו אינו קריטריון מבחין כי לא תמיד יש עלייה בפרולקטין אחרי.
T.S. .5. קיימת תגובה לכאב.
6. המטופל בדרך-כלל מציית להוראות ורבליות.
7. יש זיכרון להתקף.
8. קורה לעיתים ליד קהל ובמתן סוגסטיה מתאימה.
כיום יותר עבודות מראות שהמקור הוא דיסוציאטיבי, דהיינו חוסר אינטגרציה ברמה של המודע, הזיכרון, הזהות והפרספציה Preuter) 2002). PNES מאפיין יותר נשים צעירות ורווקות. נמצאה תחלואה נלוות של הפרעות סומטופורמיות נוספות, הפרעות חרדה, דיכאון, PTSD והפרעות אישיות (Prueter ,2002). שרקו, כבר במאה ה-19, חשד בקונפליקט הקשור במיניות כפי שהתבטא בתנועות האגן הדרמטיות שהופיעו בעת ההתקף המדומה.
דינמית, כפי שתואר גם על-ידי פרויד, יש ב-Siezures שחרור מתח ובריחה מקונפליקט דרך דיסוציאציה. פרויד סבר שהמקור בהתעללות מינית בילדות, בהמשך דיברו על פנטזיות מיניות-אדיפליות שלא נפתרו. לאחרונה חזרו למקור, שמדובר בהתעללות מינית או פיזית בילדות הגורמת לדיסוציאציה או לקונפליקט סביב עוינות ועצמאות. הסימפטום המקורי יכול לבטא גם Factious. d או Malingering.
האבחנה חשובה מאוד, שכן אם יאובחן המטופל בטעות כ-T.S, כפי שקורה לעיתים קרובות, הוא נידון לכותרת של אפילפסיה ולטיפול אנטיקונבולסנטי במינון גבוה שבדרך-כלל אינו עוזר וגורם לתופעות לוואי קשות. הבעיה נובעת כיוון שכאמור לשליש מהמטופלים עם T.S יש PNES ובמקרים אלה, האבחנה המבדלת קשה.
ייתכן שיחלפו שבע שנים עד לגילוי האבחנה של PNES
(Reuber, 2002). אבחנה באופן אידיאלי נעשית כאשר מתועד ההתקף ללא עדות לשינוי ב-VIDEO EEG. הבעיה היא שלא תמיד ניתן לתעד התקף גם באשפוז של 48-24 שעות. לשם כך נעשים ניסיונות לאקטיבציה של PNES על-ידי הזרקת סליין כפלצבו, או הפרונטילציה או סטימולוס של אור או סוגסטיה היפנוטית (Zalsmam).
יש לזכור: סטרס מחמיר גם פרכוסים אמיתיים וגם פסיכוגניים, על כן במקום לחשוב באופן דיכוטומי שגוף = פרכוסים אמיתיים, ונפש = פרכוסים פסיכוגניים, יש לחבר בין גוף לנפש ולהבין שאפילפסיה יכולה להתגבר בסטרס ולהוות המצע הטוב ביותר להתפתחות של פרכוסים פסיכוגניים. מכאן החשיבות לשלב הערכה נוירולוגית פסיכיאטרית וסוציאלית כאשר נעשית אבחנה של PNES
(Reuber, 2002).
בתום הערכה יש להעביר מסר למטופל ומשפחתו שאין לו אפילפסיה או שאין לו רק אפילפסיה ויש בנוסף התכווצויות ממקור פסיכוגני. יש לעשות את החיבור בין הסימפטום לקונפליקט. לעיתים ההסבר בלבד מפסיק את הפרכוסים הפסיכוגניים. אפילו מידע כתוב יכול לעזור להרגיע את המטופל שאינו לבד באבחנה זו. אם אבחנה של אפילפסיה הייתה שגויה, יש לשקול את הפסקת הטיפול האנטי-קונבולסנטי.
בטיפול הפסיכולוגי נוירולוגי המשולב, המוקד צריך להיות על המחלה וסיבותיה, ההפרעות הנפשיות הנלוות, הבעיות המשפחתיות והחברתיות. טיפול קוגניטיבי התנהגותי יכול לעזור למטופל לשנות התנהגותו ולהתמודד בראייה חדשה של המחלה (La france, 2007). כאשר ההפרעה יותר כרונית וכוללנית, יש צורך בהתערבות ממושכת פרטנית ולעתים בטיפול תרופתי (בדרך-כלל אנטי דכאוני) לתחלואה נלווית. ברמה המשפחתית, יש לעודד שינוי התנהגותי, לשתף את המשפחה בכל האבחנות והטיפול ולהפחית כעסים שנוצרים מהמשפחה כלפי מטופל.
טיפול בהיפנוזה נמצא יעיל בעצירת ומניעת פרכוסים פסיכוגניים כמונותרפי או כנלווה לטיפולים נוספים. ההיפנוזה עוזרת ללמד שליטה טובה על הגוף, כאשר במהלך ההיפנוזה הילד מקבל חיזוקים לכוחות האגו להתקדמותו כסוגסטיה (Olness,1996). כן ילמד הילד היפנוזה עצמית ויתרגל אותה בביתו למניעת הפרכוסים.
הטיפולים בפסיכותרפיה, בהיפנוזה, בביופידבק ובהרפיה יעילים להתקפים של PNES ו-T.S, כלומר מפחיתים את שני סוגי ההתקפים (Noshpitz, 1992).
במרפאה הפסיכוסומטית טיפלתי במספר ילדים שסבלו מפרכוסים פסיכוגניים, בדרך-כלל בשילוב עם פרכוסים אמיתיים. הטיפול המשולב באוריינטציה קוגניטיבית התנהגותית, היפנוזה והדרכת הורים ובשיתוף פעולה עם נוירולוגית הילדים, הפחית מאוד את הפרכוסים הפסיכוגניים.
הפרוגנוזה:
עם טיפול רב מערכתי, יש הפחתה משמעותית ב-PNES ב-50% בתוך חצי שנה עד שנה. כ-25% נותרים כרונים.