לכאורה, הסתירה בכותרת צורמת למדי, אך התבוננות מעמיקה במתרחש בכלי התקשורת השונים תוכיח, למעלה מכל ספק סביר, שהריאליטי (המציאות) אותה מבליטים איננה דומה כלל ועיקר למציאות היומיומית.
קיים ויכוח עתיק יומין על תפקידי התקשורת, וככל הנראה הוא יימשך עוד שנים רבות, אולי לעולם לא יסתיים. הנחת היסוד המקובלת על כולם היא שכלי התקשורת אמורים לשקף את המציאות המורכבת על גווניה השונים. התקשורת הישראלית מזמן הפסיקה לעסוק בכך, במיוחד בעידן הפוסט–אידיאולוגי בו אנו נמצאים. נכון שמעולם לא היה עיתון אשר שיקף את מרבית התפיסות במדינה, ואין וודאות בכלל שניתן לעשות זאת, אך בכל זאת העיתונים שכונו "מפלגתיים" עסקו באידיאולוגיה ולא במה שקורה היום. גם צורנית, העיתונים נראו אחרת. העידן האלקטרוני וכניסת ערוצי הטלוויזיה ומאוחר האינטרנט, אמורים היו לשנות לטובה את מה שהיה קודם לכן, אך מתברר שתקוות לחוד ומציאות לחוד.
מרבית כלי התקשורת עסוקים בהישרדות כלכלית, לכן גם התוכניות והתכנים מותאמים למטרה זו: יותר פרסומות, יותר בידור זול, יותר אשליות מתוקות, בתקווה שכך יגדל הנתח הכלכלי. ובדיוק כאן טמונה הבעיה הקשה ביותר: כאשר העיתונאים והבעלים עסוקים בסקנדלים ובאיזו מסעדה אכלו או שתו הסלבריטאים, מי התגרש או מי התחתן, הרי לנו הזדמנות בלתי חוזרת של הפוליטיקאים לעשות את מה שהם רוצים. כלי התקשורת, ברובם המכריע, אינם עוסקים בנושאים הגורליים של המדינה אלא בשוליים בלבד. במקום לחקור ולהביא לידיעת הציבור את הממצאים, העיתונאים או המומחים הפכו לעתידנים ומנסים לנבא את העתיד. הדוגמה הבולטת ביותר היא נושא אירן. אדגיש עוד דוגמה שכל הציבור הישראלי יבין אותה היטב: במשך שנים היו שהתריעו על כך שצה"ל איננו מוכן לאתגרים העומדים בפניו מבחוץ. כאשר פרצה מלחמת לבנון השנייה ונתגלה המחדל של אי הכנת צה"ל (ראו דוח וינוגרד), עטו העיתונאים והמומחים על ה"פגר" וביקרו את כולם. רק מגזר אחד לא בוקר: כלי התקשורת והמומחים האולטימטיביים שבמשך שנים אמרו "הכל בסדר" ולא הפכו עולמות כדי שיתוקן המצב. קל להיות גיבור לאחר מעשה. אין תחום מתחומי החיים שאיננו "זוכה" לאותה התייחסות כמו שצה"ל זכה לה לפני מלחמת לבנון השנייה.
תפקידה של התקשורת לנשוך, לבקר ולזעוק ולא ללטף. כלי התקשורת חייבים לעסוק במה שלא בסדר כדי לתקן את המעוות, ולא במה שכן בסדר. כלי התקשורת אינם צריכים להיות השופר של הפוליטיקאים המנסים לקדם את מה שבעיניהם בסדר. תקשורת נושכת וביקורתית רק מועילה.
מכאן לבעיה השנייה שראוי לשים לב אליה: הקשר הסימביוטי בין עיתונאים רבים לבין הפוליטיקאים. מגוון דעות זה ברכה אך ורק כאשר הדעה מחוררת מכל פזילה לפוליטיקאים. אין מניעה שעיתונאי יחזיק בדעות דומות לאלה של פוליטיקאים מסוימים, אך כאשר הכתיבה נועדה אך ורק לקידום מעמדם של הפוליטיקאים, זו פשוט מעילה במקצוע.
"מחלה" כרונית של כלי התקשורת היא הנגישות של אזרחי ישראל הגרים מחוץ למדינת תל–אביב או ירושלים. ראוי לשים לב שבמרבית המקרים, כשכבר נידונים נושאים ברומו של עולם, השחקנים הם אותם שחקנים ולעיתים נדירות הצופה זוכה לראות גם פרצופים אחרים, מבחינת מס שפתיים. כלי התקשורת האלקטרוניים נוהגים כך והעיתונים המודפסים או האלקטרוניים גם כן. על ברז ההחלטות מה יופיע ומה לא יושבים אנשים המונעים מאינטרסים שונים שאין בינם לבין עיתונות טהורה דבר. היכולת לפרסם את דעותיך בעיתון או להופיע בטלוויזיה, אם אתה לא מהמקורבים, כמעט אפסית. אם אתה לא נתמך על-ידי יחצ"נים ממולחים, בעלי קשרים בכלי התקשורת, הסיכוי לחדור את "מסך הברזל" כמעט בלתי אפשרי. לזאת קוראים ריאליטי.
למען האיזון הקדוש, ייאמר שישנם בכל זאת מעטים המועסקים בכלי התקשורת המוכנים לסייע גם ל"זרים" אך אלה הם, כאמור, לא הכלל אלא בהחלט היוצא מן הכלל. ודאי שיימצאו כאלה מתוך הברנז'ה אשר ידחו את הביקורת שבמאמר על הסף, אפילו במילים בוטות ובקביעות דוגמת "הוא איננו יודע דבר", "לא מבין" וכד'. לדאבון הלב, לא הוכח שאלה המציפים את המסך או את טורי הדעות העיתונים, תמיד צדקו. אשרי האיש היודע את הכל!