אף שהם נולדו בארץ, גדלו בה וינקו ממנה את שורשיה, הם לא מהססים היום להפנות לה עורף. קבוצה קטנה אך מסוכנת של שמאלנים-רדיקלים, שחבריה נמנו בעבר עם ארגונים שהוצאו מחוץ לחוק ושלוחמים כיום, בריש גלי, נגד אושיותיה של מה שהייתה פעם מדינתם לתפארת.
עם חבריה נמנים תומא בן שיק, שמעון צבר ועקיבא אור - אנשי סגל-אקדמי בלונדון, שמפיצים משם זה שנים, באין מפריע, את תורתם הארסית בגנות ישראל. האחרון שבחבורה הלא-נכבדה הזאת הוא פרופ' אורי דייויס (66), צבר, יליד ירושלים, שגדל בכפר שמריהו, למד באוניברסיטה העברית והשלים בה את השכלתו האקדמית.
כל אלה לא הפריעו לדייויס לנהל אורח-חיים שלווים של סלון-רדיקל ממבצרו שבבית הוריו ביישוב היוקרתי שבשרון, שהיה פעם מושב-עובדים ושבמרוצת הזמן הפך לאחד ממעוזי הקפיטליזם הישראלי.
דייויס, שמעולם לא בחל בחיים הטובים, עמד בתחילת שנות השבעים במרכזה של סערה גדולה, כשהפך באחת לסרבן הגיוס הראשון של צה"ל. היה זה כששב מאחת מגיחותיו האקדמיות בחו"ל, כשהוא אינו מהסס להצהיר כי מצפונו אינו מתיר לו לשרת ב"צבא-כיבוש אכזר של קלגסים ציונים, שרומס ברגל גסה את זכויותיהם של ערביי ישראל".
איש עלילות
לאחר חזרתו ארצה נשא לו לאשה צעירה פלשתינית, התאסלם, השתקע בסכנין וניהל משם הפגנות ופעולות-מחאה סוערות נגד "אפליית ערביי ישראל, מכוח החוק, בנגישותם לקרקע ולמים". במרוצת הזמן לא היסס דייויס לעשות את צעד המחאה האחרון שלו ולהצטרף לשורות ה"פתח". היה זה בימים שהארגון פעל בגלוי נגד אזרחים ישראלים ודייויס, בחדווה רבה, הושיט לו את סיועו הפעיל. כאות-הוקרה על "פועלו המבורך" נגד ישראל, קיבל דייויס בונוס ממפקדיו ומונה למנהל משרדי ה"פתח" בלונדון, שם התגלה מהר מאוד כ"איש הבשורה" של ארגונו.
אבל את הסאה הוא הצליח להגדיש בעצם הימים האלה, כשהציג את מועמדותו להנהגת הפתח, אליה התקבל, כמובן, בזרועות פתוחות ומחבקות. משימתו החדשה: לעמוד בראש הלוחמים נגד "משטר האפרטהייד הישראלי" ולעשות כל שלאל ידו כדי שיוטלו עליו סנקציות הולמות.
לאיש ה"מצפן" לשעבר, יהודי שהתאסלם והפועל זה שנים ללא שום נקיפות-מצפון, נתכנו, ככל הנראה, עוד הרבה עלילות.