לאבד או (לא) לעבד - זו השאלה

התשובה מורכבת וחייבים להבין שכל סוגייה איננה יכולה להתדיין באופן נפרד, ואף על-פי כן נשתדל לעשות כן בכדי לבאר את התמונה. באשר לנושא המים ישנן שלוש בעיות מרכזיות: (א) אזורים נעדרי חלופת קולחין (כלומר אזורים המושקים במים שפירים): האזורים העיקריים בארץ שהם נעדרי חלופת קולחין אמיתית הם הגליל העליון, אזור נחל אלכסנדר, נחל תנינים ונחל הירקון. ברור כי ללא מים החקלאות בגליל תגווע ואיתה הגליל כולו, כאשר נהיר שהתיירות הכפרית היא בעיקרה מוצר משלים לחקלאות אך לא יותר מכך. כך גם באשר לאזורים נעדרי החלופה במרכז הארץ אשר מהווים הריאה הירוקה של אחד האזורים הצפופים ביותר בעולם. מאחר שאנו יוצאים מנקודת הנחה שהאזרח הממוצע מעוניין לשמר את הגליל כחבל ארץ ירוק ויהודי, ואת אזור מרכז הארץ עם מעט ריאות ירוקות, השאלה שנותרת היא איך מביאים למינימום את השימוש במים שפירים מבלי לפגוע בענף החקלאי. התשובה ידועה גם למקבלי ההחלטות - מדיניות חקלאית שמעודדת מעבר לגידולים חוסכי מים שמאפשרים הכנסה מכובדת לחקלאי. (ב) עלות התשתיות הנדרשות: הצינור ממתקן ההתפלה שאמור להיבנות ממתקן שורק לירושלים צפוי לעלות שני מיליארד שקל וזה מייצר אומדן טוב לעלויות הובלה לאזורים רחוקים אף יותר. מי שיכול לדמיין מציאות בה אין חקלאות באזור עוטף עזה מדמיין מציאות בה אין תושבים באזור עוטף עזה. אזור אשר תלוי באופן כמעט מוחלט בחקלאות. כדי להחזיק תושבים בטווח הקסאמים, כדי לגרום למשפחה להמשיך ולחיות תחת איום מתמיד, חייבים לפחות לאפשר לה אפשרות להתפרנס - וזה עולה כסף. האלטרנטיבה היא כמובן יקרה בהרבה, איבוד הנגב הצפוני לגורמים עוינים. (ג) מי אמור לשלם על המים: והרי שאלה זו מכמתת בתוכה את שתי הבעיות הקודמות, אם כבר הסכמנו שמים הם תנאי ראשוני, ואין ברירה אלא להוביל את המים המותפלים עשרות קילומטרים, מדוע על תושב תל אביב לשלם בעבור הולכתם. ובכן, רצוי להתחיל בכך שכיום בארצות ה-OECD צרכן המים השפירים משלם גם את עלות הטיהור. שנית, תשלום מלא של החקלאי הישראלי על המים יהפוך אותו ל-לא תחרותי באופן בלתי נסבל כך שאין ספק שהוא יאבד את השוק המקומי וגם את הייצוא, וכך אנו חוזרים שוב לנקודת ההתחלה של הצורך לעבד את אדמות המדינה בכדי לשמר אותן - ודאי כאשר ניתן לעשות זאת בעזרת מי קולחין ובכך גם להרוויח באופן כפול את אותם המים. באשר לעובדים זרים המצב דווקא פשוט בהרבה, אין היום ישראלים שמוכנים, גם לא בשכר שהוא יותר מהוגן, לעבוד בחלק ניכר מעבודות החקלאות. חוסר היכולת שלנו להשלים עם עובדה זו היא בדיוק הרצון שלנו להעלים עין מתהליכים רחבים יותר שמתרחשים בחברה הישראלית. שלא יהיה ספק, אין חקלאי שלא ישמח להעסיק ישראלים, ורבים אף עושים זאת, אך לתפעל משק באופן סיזיפי ויומיומי לא ניתן היום בלי עובדים זרים. מחקרה של הגר כהן מקרן קורת (2006) חושף את הנתונים הבאים:

• בפועל ישנם 26,000 עובדים זרים (רובם ככולם חוקיים) בענף החקלאות.

• ההכנסה מחקלאות למשק היא כ-6,934.1 מיליארד שקל באופן ישיר.

• סך התשומה החקלאית היא כ-12,678.3 מיליארד שקל.

• תוספת של 5,000 עובדים תגדיל את הייצוא ואת התשומה החקלאית ב-20%, ותוסיף קרוב ל-3,125 משרות בתעסוקה הישירה בלבד.

• כל שקל שמשולם לעובד תאילנדי בחקלאות ביישובי הפריפריה תורם למשק 1.75 שקל בגין תוספת תעסוקה במערכות התמך החקלאיות ובסך-הכל העסקת עובדים זרים ביישובי הפריפריה עשויה להכניס עוד 770 מיליון שקל בשנה.

המחיר לצרכן - כיום, למרות הפגיעה המתמשכת, עדיין נהוגים מכסים שמגנים על החקלאי והופכים את הייבוא ברובו ללא כדאי - וזאת מעבר לשוק המוסדר של הביצים והחלב. השאלה היא שוב, מהי האלטרנטיבה, האם מדינת ישראל רוצה להפוך ולהיות תלויה לחלוטין בייבוא מזון, על כל השלכות מרחיקות הלכת שיש לכך. האם מישהו יעלה בדעתו שמדינת ישראל תוותר על עתודות אסטרטגיות כגון עודפי הנפט, הפחם, התחמושת שלה, הרי אנחנו לא בדיוק נמצאים בשכונה הכי טובה בעיר. כך גם לגבי עתודות המזון של מדינת ישראל. המחיר לצרכן משכלל בתוכו את הסבסוד למים ואת התמיכות האחרות - אין דרך טובה יותר להציג זאת. אולם, בדיוק כמו שמדינות ה-OECD עושות כן בתחום החקלאות, ובדיוק באותו האופן שבו יפן הורידה ריביות בשנות האלפיים (העשור האבוד) כדי להגן על עצמה מפני התמוטטות, או כמו שהממשל האמריקני, ולא רק הוא, החליט להזרים סכומי כסף אדירים למגזר הפיננסי, מגזר ללא שום תועלות חיצוניות שמתקרבות לתועלות של המגזר החקלאי, כך חייבים, למען הביטחון הבסיסי ביותר של מדינת ישראל, להמשיך ולתמוך בחקלאות. השאלה היא כרגיל מהי האלטרנטיבה המוצעת, כאמור, ללא תמיכות, האלטרנטיבה היא חקלאות בקנה מידה תעשייתי, ובמילים אחרות, וברורות יותר, חקלאות קבלן ללא מרחב כפרי שמבוסס על חקלאות וללא יכולת לשמר באופן אמיתי את אדמות הלאום. דווקא המשבר הכלכלי האחרון הזכיר לנו עד כמה המבנה התחרותי הוא אשליה, עד כמה הוא זקוק לממשל, ועד כמה היד הנעלמה, תחת הצורך להביא תוצאות מהירות ללא תהליכים ואורך רוח, יכולה להביא לקריסה כלכלית ברמה העולמית. לפיכך, אל לנו למהר ולצעוק 'שוק תחרותי' כאשר זה מתקשה להוכיח את עצמו. איננו קוראים לחקלאות מתוכננת, אך אנו כן מאמינים שחקלאות (ומרחב כפרי) חייבים להיות בסל המוצרים הציבוריים של מדינת ישראל, ויש לשלם עליהם, בדיוק כמו על ביטחון חינוך ותשתיות, מתוך הבנה שבחשבון הסופי התועלת הציבורית חיובית גם באופן אובייקטיבי וגם באופן יחסי לכל אלטרנטיבה אחרת.

אם אנו מעוניינים להבין מהי המדיניות החקלאית כיום אנחנו צריכים לסקור בקצרה מגמות בעשורים האחרונים, כלומר לבחון את החלטות מינהל מקרקעי ישראל, את התנהלות האוצר בכל הקשור למשק המים, ואת אופן פעולתו של הגוף השופט - בג"צ. העשור האחרון במינהל מקרקעי ישראל (מאז החלטת מועצת המינהל מס' 823 בשנת 1998) מצביעה על שינוי מגמה ברור ביחס אל המגזר העירוני תוך יצירת פער משמעותי לטובת המרחב העירוני שבא לידי ביטוי בין היתר בזכויות המגורים (ובדמי ה-היוון) ובכרסום כוחה של ועדת הקבלה; פעולותיו הנמרצות של האוצר למניעת מתקני ההתפלה ידועים ואין צורך להכביר מילים בנושא; המגמה בבג"צ היא כבר מזמן תופעה שלא קשורה רק למגזר החקלאי אלא להתנהלותה של המדינה כאשר בשלב ראשון הקערה התהפכה על פיה ובג"צ הפך להיות קובע המדיניות, ואילו היום הספינה כולה עלתה על שרטון כאשר המערכת המחוקקת והשופטת נמצאות בקרב אגרוף במשקל כבד. הבעיה היא שהחקלאות, מעצם הגדרתה, מתנהלת בעולם של אי-ודאות, כאשר מוסיפים לכך היעדר האופק שבא לידי ביטוי באופן הברור ביותר בחוזה חכירה קצר טווח שלא מאפשר שום תכנון ארוך טווח והשקעות רציונליות אנו מקבלים תמונה קודרת. מעצם הגדרתה, מדיניות חקלאית פועלת ברבדים שונים, מהרמה המשפטית ועד רמת התקצוב בפועל, לא ברור מדוע בעוד כל מדינות המערב הציבו את החקלאות בראש סולם העדיפויות - מתוך הבנת התועלות שבלתי ניתן לכמתן לערך כלשהו - מדינת ישראל עדיין משתרכת מאחור. ואנו שואלים, איך ניתן להסביר את הניסיון לטרפד באופן שיטתי התייעלות בתחום המים; איך ניתן להסביר את האיום המתמיד על נחלת המגורים במגזר החקלאי; איך ניתן להסביר את חוזה החכירה המתחדש שהוא אינו אלא אקדח לרקה... הניסיון הפקידותי - שהפך במדינת ישראל להיות הדרג המחליט - לפגוע בכל פעם עוד קצת בחקלאים הוא-הוא המדיניות, לא עושים צעדים דרסטיים בכדי לא לגרום להתמרמרות, איום מתמיד על גורמי הייצור ודחיקה איטית מהמעגל היא השיטה, היא הדרך, וזאת תוך פגיעה תדמיתית מצטברת, כמובן, ללא שום אלטרנטיבה מוצעת.

"היד הנעלמה" של אדם סמית שמונעת מהנחת היסוד שהפרט פועל על-מנת למקסם רווחים אישיים באופן רציונלי במסגרת הידע הקיים. לטענתו של סמית, הרצון למקסם רווחים ברמת הפרט משפיע באופן חיובי גם על רווחת הכלל - מנגנון היד הנעלמה אינו עניין של בחירה או הצעה של מנגנון בדוק להפעלה כלכלית, אלא התרחשות בלתי-נמנעת הנובעת מקיום תהליך אבולוציוני מתמיד. חשוב להדגיש שעל-פי תפיסתו של סמית אין אפשרות לנהל את ההתרחשות הכלכלית יותר משאפשר לנהל את הטבע. ההתעשתות מהאידיליה של 'היד הנעלמה' הגיעה בשנת 1968 על-ידי הרדין שהשכיל להבין את עומק הבור הציבורי-חברתי שהשוק התחרותי הטהור יכול להוביל אותנו אליו (וכפי שהתברר לאחרונה גם לבור כלכלי כתוצאה מהתנהלות כושלת בבסיסה), כאשר הקפיטליזם עבר מקפיטליזם נוסח קלווין במאה השבע עשרה לקפיטליזם בסגנון וול-סטריט נוסח מיידוף במאה העשרים ואחת. זו לא תהיה הגזמה לטעון שהרצון לפעול בתנאי השוק התחרותי מתוך הבנת יתרונותיו הרבים אל מול "הטרגדיה של המרעה המשותף" (הרדין) שאותו מנגנון יכול לייצר, עומדת בלב הקונפליקט הכלכלי העולמי, וזאת מתוך הבנה שהרצון (וזה יותר מניע אבולוציוני מאשר רצון נשלט ממש) להיות "טרמפיסט" (Free rider) היא כמעט בלתי נשלטת ללא בקרת שוק מהותית. כשל שוק זה מגיע לשיאו כאשר היד הפרטית שמה ידה על משאבי הטבע שמטבעם שייכים לכולם, כאשר ברור היום שהצמיחה של המדינות המפותחות הייתה על חשבון הקיימות.

כל חקלאות באשר היא מתבססת על שני משאבים בסיסיים - אדמה ומים. זו חולשתה וחוזקה גם יחד. כל פגיעה שהיא באחד מהמשאבים הללו פוגעת, באופן מיידי, ביכולתו של החקלאי לעבד את אדמותיו. בד-בבד, וזו בדיוק הנקודה המהותית, אדמה ומים הם ראשית כל משאבי טבע לאומיים ויש להתייחס אליהם כך - וברור שאסור לאפשר לכל פרט/מגזר שהוא לפגוע בעקרון מנחה זה. מדינת ישראל מעוניינת לשמור על אדמותיה, מכך נגזרת המדיניות ההתיישבותית-חקלאית שאמורה לאפשר חקלאות שמעבר לשמירתה על אדמות הלאום ממקסמת תועלות חיצוניות אחרות. אולם, מדיניות חקלאית היא הרבה מעבר להגנה על גורמי הייצור הראשוניים, מדיניות חקלאית צריכה להיגזר מהנחת העבודה שחקלאות היא מוצר ציבורי, ואם לא יתייחסו אליה באופן הזה, הן ברמת התמיכות העקיפות והן ברמת התמיכות הישירות, היא פשוט לא תתקיים - לפחות לא במתכונתה הנוכחית. ישנם כמה קונפליקטים שנובעים מעצם העובדה הבסיסית שהחקלאות משתמשת במשאבי טבע לאומיים, וזאת על-מנת לייצר הכנסה לגורמים פרטיים, מתוך המחשבה שהרווחים לגורמים פרטיים אלו מספקים תועלת רבה יותר עבור סך תושבי המדינה מאשר כל אלטרנטיבה אחרת (ראה מודל "היד הנעלמה"), גם אם בדרך ישנה פגיעה מסוימת באזרחים אחרים דרך השימוש במשאבי הטבע ודרך המחירים לצרכן שאינם משקפים תחרות מוחלטת - מה שצריך למדוד בסיכומו של עניין זה את סך התועלת המצרפית של תושבי המדינה. הקונפליקט הראשון והבסיסי ביותר קשור במים: מחד-גיסא, ללא שימוש במים לא תהיה חקלאות במדינת ישראל - ואין על כך עוררין - מאידך-גיסא, השימוש במים שפירים היא פגיעה במשאב טבע יקר. על פניו כל הצדדים המעורבים צריכים לשאוף לניצול של מקסימום קולחין. יחד עם זאת ברור שהמעבר למי קולחין הוא יקר מאוד לכיסו של משלם המיסים, לפחות בטווח הקצר. השאלה היא כמובן מהו המוצר החלופי. במקרה של מי השתייה אין שאלה, ההשקעה בתשתיות מובנת מאליה. במקרה של השקעה בתשתיות קולחין מתעוררת שאלה - והיא גם שאלה מוצדקת: האם סך התועלת מההשקעה בתשתיות אדירות אלו הגיונית, האם לא נכון יותר לשפוך את המים, בטיהור המתאים, לים או לחילופין להובילם לנחלים במקום להוליך אותם עשרות קילומטרים לאזורי הספר. ואם כבר מוליכים את המים, למה שהחקלאי לא ישלם את מלוא המחיר? הקונפליקט השני קשור בעובדים הזרים, ועדיף בנושא זה לא לחפש מילים יפות: מדוע צריך לתמוך בחקלאות שמעסיקה מעל לעשרים אלף עובדים זרים שאינם מכניסים באופן ישיר שום סכום למדינה. הקונפליקט השלישי פשוט יותר וקשור במחירים לצרכן: האם לא נכון לפתוח את השוק לתחרות מלאה - הפחתה מוחלטת של המכסים והפסקת הסבסוד לחלוטין - ובכך להקל על הצרכן ואולי אף להעלות את רמת ההכנסה הפנויה שלו? כמובן שיש עוד קונפליקטים רבים אך בחרנו שלושה משלל הקונפליקטים כמדגם מייצג והוגן שאיתו אנו ננסה להתמודד, כאשר אין ספק שאנו מציגים את הבעיות הרגישות ביותר של המגזר החקלאי ומציבים אותן על השולחן לדיון כן.

כדי שלא נפתח את המחסנים ונגלה ש"לרכב אין מנוע", והרי גברי טוען שהיה לו מנוע, יש צורך במדיניות חקלאית, בהגנה משפטית, בתמיכה מרשות המים וממינהל מקרקע ישראל, מיצירת תוכנית ארוכת טווח שתאפשר את שימור החקלאות במדינת ישראל במודל משפחתי. ההתנגשות בין הטווח הארוך לטווח הקצר יוצרת בעיות בכל האספקטים הציבוריים, מחד-גיסא ברור שלא ניתן לוותר על הטווח הקצר - הרי הטווח הארוך הוא למעשה רצף ארוך של "טווחים קצרים", מאידך-גיסא, ההשתעבדות לטווח הקצר היא בדיוק מלכודת הדבש שמוליכה ל'טרגדיית המרעה המשותף'. בשלב מסוים אירופה ויתרה על המרחב הכפרי, כאשר היא התעשתה זה היה מאוחר מדי, הזרמת כספים אדירה לא הועילה, מקרה דומה אנו רואים גם באפריקה כאשר יותר מ-500 מילארד דולר נשפכים בארבעת העשורים האחרונים וכלום לא משתנה. כאשר אין תשתית, שום סכום לא יעזור, לא ניתן לבנות בשנה תשתית שנוצרה עוד בקונגרס הראשון שהרצל הגה, המחשבה שהחקלאות וההתיישבות, שיש להתייחס אליה כמאגר אסטרטגי, יהיה שם מחר אם לא נשקיע בו היום. מדינת תל אביב לא תשרוד לבדה, וכדי להמשיך לחיות בעיר ללא הפסקה צריך לשלם למי שמאפשר את קיומה של העיר הנהדרת הזו שאין מישהו שלא נהנה להסתובב בה.

איננו יכולים או מתיימרים לחזות מה באמת יהיה כאן בעשור הקרוב ובוודאי לא מעבר לכך, מה שברור שאנו ניצבים אל מול אי-ודאות באשר ליכולתה של ארה"ב להמשיך ולייצר סדר יום עולמי שמגן בסופו של דבר על מדינת ישראל. במקביל, הרדיפה אחרי האנרגיה מובילה לסיביר ולאירן, נרצה בכך או לא, וברור כבר היום על-רקע השקעות סיניות/הודיות/יפניות אדירות שהמדינות המתפתחות כמו גם המפותחות יתקשו לעמוד בפני הפיתוי של אנרגיית הגז הנקייה (שמקורה כיום הוא בעיקר סיביר ואירן). במצב המתואר לחצים על אדמות ועל מים (ועל מקורות אנרגיה) הופכים להיות המנועים האמיתיים לפעילות של כלל המדינות. מדינת ישראל חייבת להיות ערוכה למצב זה מבעוד מועד, כלומר: 1. להחזיק בקרקע באופן כזה שיכול לספק באופן בסיסי את הצורך במזון. 2. לעבד את כל האדמות הפנויות תוך שמירתן כאדמות איכותיות. 3. יצירת תשתיות לניקוי סך עודפי הקולחין. 4. לעגן את כל זה תחת תוקף חוקתי כדי למנוע כאוס ואנרכיה. כל אלה דורשים מדיניות חקלאית יציבה שתומכת בחקלאות שממקסמת תועלות אקולוגיות, לא רק בפריפריה אלא גם במושבים הנמצאים במרכז הארץ.

1. המזרח - תחזיות מראות שבעשרים השנים הקרובות כלכלת סין (מדינה קפיטליסטית אך לא מופרטת) תהיה הכלכלה הגדולה בעולם, חמש עשרה שנה לאחר מכן זו תהיה כבר הודו, כאשר כבר היום השווקים המתפתחים אחראים על יותר מחמישים אחוז מהצמיחה הכלכלית העולמית. כאשר סין לבדה אחראית על 4.5% מסך התוצר העולמי הגולמי. סין מחד-גיסא (1.33 טריליון דולר), ויצואניות הנפט הערביות מאידך-גיסא (4.1 טריליון דולר) מחזיקות כיום בחוב העולמי - בעיקר בחובה של ארה"ב (שווה ערך לתוצר הלאומי הגולמי של המדינה ה-14 בגודלה). נוסף על כך סין מסתמנת כיריב אמיתי לארה"ב מבחינת הידע הנצבר ורמת הטכנולוגיה. 2. המערב - הסכמי הג"אט (האמנה לעידוד הסחר הבינלאומי ולצמצום ההגבלות עליו), גולת הכותרת הכלכלית של סוף מלחמת העולם השנייה, שהיו אחראים על הצמיחה האדירה בחמשת העשורים שלאחר המלחמה, מאבדים מכוחם כאשר עוד ועוד מדינות מרשימת ה-OECD בוחרות להגן על התוצר המקומי. נוסף על כך, מגמות ילודה במדינות המפותחות, שצמיחתן הכלכלית הייתה צמיחה פחמנית, מלמדות אותנו על דעיכה משמעותית בקצב הילודה. 3. האיסלאם - המגמה האיסלאמית הרדיקאלית הפכה מקובלת בקרב מוסלמים בכל העולם לרבות מוסלמים במערב - בעיקר על-רקע המלחמה בעירק. האחים המוסלמים במצרים, סוריה, אינדונזיה ופלשתין (חמאס) הם בדיוק הדוגמה הקלאסית להתעצמות זו. 4. סיכום - העולם הפסיק להיות עולם חד-קוטבי אמריקני, הן כלכלית, הן מדינית והן ביטחונית כאשר האיחוד האירופי מציג מדיניות עצמאית ומטבע שמאיים על מעמדו של הדולר, ומנגד ארה"ב תלויה במדינות השונות על-מנת לתחזק את החוב הלאומי שהגיע נכון לשנת 2006 ל-812 מיליארד דולר (שני שליש מסך החסכונות של כלל המדינות שנמצאות בעודף מאזני). ארגון שנחאי, SCO (מונהג על-ידי סין ורוסיה), הופך להיות כוח עולה מול נאט"ו, ושם לעצמו למטרה להוציא את ארה"ב ממאחזיה במרכז אסיה.