לא הכול ערים לספקטרום הרחב מאוד שמנצל כיום הטרור העולמי במאבקו להשגת מטרותיו. נכון שאין טרור אחד ולכן גם אין לטרור מטרה אחת, אולם הטרור העיקרי כיום הוא הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי, שהטרור הפלשתיני הוא חלק ממנו.
אחד מגורמי העוצמה של הטרור, הושג על-ידי כך שהצליח לרתום לשרותו קבוצות משפיעות למדי בחברה הדמוקרטית המערבית, כשהוא מתפעל אותן לצרכיו, ובכל פעם בנימוקים אחרים. קבוצות אלה מסייעות לטרור פעמים ביודעין ומתוך אמונה נאיבית או דעה קדומה, ולעיתים מתוך שחבריה אינם עומדים, מסיבות שונות, על העובדה שמטרות הטרור מנוגדות לאינטרסים שלהם עצמם, ובאיוולתם או בעיוורונם הם מכשיר בידי הטרור להשגת מטרותיו.
גורם עוצמה חשוב נוסף שמסייע לטרור הוא חולשתם של חוקי המלחמה בהתמודדותם מול הטרור. חוקי המלחמה נוסחו במקורם בעקבות לקחי מלחמות העולם, במיוחד מלחמת העולם השנייה ונועדו להסדיר את ההתנהלות הבין-מדינתית בשעת מלחמה, כאשר הנחת יסוד שלהם, היא שחוקי המלחמה מקובלים על כולם ונשמרים על-ידי כל הצדדים. הטרור מופעל לרוב ע"י גורמים לא מדינתיים, שחוקי המלחמה אינם חלים עליהם וגם מה שחל עליהם אינו מקויים. מאידך, ארגוני הטרור מצפים, ונתמכים בכך, על-ידי הארגונים שנרתמו בדרך זו או אחרת לסייע לטרור. הטרור נסמך על התקשורת העולמית הענפה, ולזו אינטרסים מסחריים, שהטרור משרת אותם היטב.
יתר-על-כן, הטרור מעצם הגדרתו הוא הפעלת אלימות כנגד אזרחים, במטרה להשיג יעדים פוליטיים. מאחר וחוקי המלחמה נועדו להבטיח שתצומצם הפגיעה באוכלוסיה לא פעילה מלחמתית בזמן המלחמה, היה צריך הטרור לעמוד בניגוד מוחלט למטרות היסוד של חוקי המלחמה. בהתאם צריך היה להיגזר גם היחס אליו, אל העוסקים בו ואל תומכיו. כאן אנו עומדים בפני פרדוקס, שלפיו זוכים הטרור והמפעילים אותו להגנת חוקי המלחמה באותה מידה ולעיתים אף יותר מאשר אלה שנלחמים בו או מתגוננים מפניו. מציאות זו מקנה לו יתרונות עצומים, מעצימה מאוד את יכולותיו והשפעתו ומגדילה את סכנותיו ונזקו.
אחד ההסברים שניתן להציע לתופעה זו הוא הבא:
הטרור הפך ברבע האחרון של המאה ה-20 לאסטרטגיית לחימה שכיחה, שבעזרתה מנסים גורמים בעלי חולשה צבאית יחסית בכוחות קונבנציונאליים, להלחם בכוחות חזקים מהם בהרבה. ביסודו של דבר, מלחמה זו נחשבת כא-סימטרית, דהיינו: בין כוחות מזוינים שאינם שווים אלה לאלה. הטרור נשען גם על גורמי-שונות נוספים שהחשובים בהם הינם דמוגרפיים ותרבותיים. שונויות אלה מאפשרות לאסטרטגיית הטרור לפתח גישה שבה יכול ומוכן הכוח החלש יותר מבחינה צבאית נומינאלית להקריב חיים בכדי להשיג מטרות פוליטיות. הגורם החשוב ביותר באסימטריה הנ"ל היא רגישות מופחתת לחיי אדם אצל יוזם הטרור, ורגישות גבוהה בהרבה אצל הנפגע ממנו. מכאן גם גוזרת אסטרטגית הטרור את גישתה החותרת להפעלת אלימות כלפי האוכלוסיה האזרחית של היריב, משום שכך האלימות אפקטיבית יותר. משום שבדרך כלל מפעילי טרור נחותים בכוחם הנומינלי במידה רבה מן המדינות שמולן מופעל הטרור, מדובר כאן כמעט תמיד בתסמין תדמיתי מלחמתי של "דוד וגוליית". בתסמין זה דוד הוא תמיד הקטן והחלש ולכן בהכרח גם "הטוב", בעוד גוליית הוא תמיד הגדול והחזק ולכן בהכרח גם "הרע". כאלה הם פני הדברים גם בסכסוך הישראלי-פלשתיני. ישראל היא "גוליית" (במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים), והפלשתינים הם "דוד". דווקא מקרה זה מבליט היטב את האבסורד שעליו נשענת התפיסה שביסוד ייחוס חוקי המלחמה לטרור. רבים בארץ ובחו"ל אינם זוכרים שלמעשה המאבק על ארץ ישראל אינו בין ישראל לפלשתינים, אלא בין ישראל לבין העולם הערבי – 22 מדינות ששטחן גדול משטח סין ומספר אוכלוסיהן גדול מזה של ארה"ב!
עיוותי הראייה עומדים גם ביסוד השיפוט הערכי שנותן העולם בכלל והעולם המערבי בפרט, לכל מה שמתרחש במאבק הישראלי פלשתיני – באמצעות פרדוקס דוד וגוליית המהופך, כפי שהוסבר קודם. הקבוצות תומכות הטרור במערב נמנות כיום על הזרמים הבאים:
א. פוסט מודרניסטים "אדוקים", הנחלקים בין פוסטיסטים לא מזוהים, פוסט קולוניאליסטים העוסקים בשיקום עוולות הקולוניאליזם המערבי, פוסט אימפריאליסטים כנ"ל ופוסט ציונים, אלה שמטעמי נוחיות ותדמית הפכו את האנטישמיות המכוערת והמוכרת לנו כבר מאות שנים, לרעיונות "חדשניים והומניסטיים" יותר. ויש ביניהם מי שעל שום נטיותיהם הפוליטיות האנטי-ציוניות, בחרו לכסות גישה השוללת את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית, שבה הם תומכים למעשה, לאידיאולוגיה נוחה יותר לדיון ציבורי. אידיאולוגיה זו על נגזרותיה השונות, מאפשרת להם "לתרגם" טרור רצחני ל"מלחמת שחרור לאומי", תוך שהם משלמים בפומבי מס שפתיים מתחסד של גינוי הרוצחים, בכל פעם שמכבסת המילים שפיתחו אינה מכסה על מערומי השקרים והצביעות שביסוד גישתם.
ב. אנרכיסטים, שונאי הסדר החברתי והמדיני הקיים, שכל מי שקם לערער עליו הוא בן ברית טבעי להם.
ג. אנטישמים מסורתיים קיצוניים.
ד. תנועות שוליים חברתיות, הרוכבות על כל פלטפורמה שיכולה להגביר את קולן, לספק להן תמיכה מדינית וכלכלית ולשרת בכך את מטרותיהן.
ה. גורמים מדינתיים, סמי-מדינתיים או ציבוריים, שתמיכה סמויה שלהם בקבוצות מיליטנטיות שונות ובמטרות אופרטיביות מסוימות של קבוצות אלה, משרתת מטרות קבוצתיות או אישיות שלהם.
חלק מהארגונים בישראל העוסקים ב"שיפוט שדה" של המדינה ושל צה"ל, נמנים במוצהר או בהסתר על הקבוצות הנ"ל. בישראל הם נמנים לרוב על השמאל הקיצוני, על קבוצות אנרכיסטיות, על חוגים כנעניים ועל חסידים שוטים של רעיונות מדיניים שאינם מתקדמים לשום מקום, אבל נתמכים ע"י מדינות זרות וארגונים אנטי-ישראלים, שמממנים את הפעילות ונותנים לה במה תקשורתית רחבה.
התביעה הנוכחית של ארגון 'משמר זכויות האדם' בהקשר ל'עופרת יצוקה' נראית כמהלך שעיקרו תמיכה פוליטית בטרור הפלשתיני בדרכים אחרות. מאחר ותמיכה פוליטית בפעילות טרור היא חלק מהאסטרטגיה הבסיסית של הטרור, ארגונים מסוגו של "משמר זכויות האדם" עשויים בנקל להפוך לארגונים תומכי טרור. קריטריוני מבחן סביר לפועלו של ארגון מסוגו של "משמר זכויות האדם" הם: הגדרת מטרותיו, צמידות לדיוק בעובדות, איזון בהצגת נתוני אירועים ופרשנויות להם, השימוש שעושה הארגון במידע שנאסף על ידו, ומקורות המימון לפעולותיו.
כאן אולי המקום להוסיף הערה משלימה. לא רק שהטרור פועל מעצם הגדרתו כנגד אוכלוסיה אזרחית לא לוחמת, אלא שהוא בוחר לעיתים קרובות באוכלוסיה אזרחית תומכת – זו המהווה לו בסיס לכוח אדם, לתמיכה פוליטית, לתמיכה כלכלית לסיוע במודיעין ובמתן מחסה ואפשרויות תנועה בהסתר ועוד – "כבמגן חי". כלומר: במודע ובמתכוון הוא הופך אוכלוסיה זו מ"לא לוחמת" ל"מסייעת" ומפאסיבית ל"נותנת חסות אקטיבית". את עמדותיו, מצבורי הנשק שלו ודרכי התנועה הדרושים לו לניהול הלחימה, הוא ממקם בקרב האוכלוסיה האזרחית, דווקא במקומות שבהם נמצאים ילדים, חולים ומוגבלים. התנהלות זו איננה מקרית, היא מכוונת והיא חלק מהאסטרטגיה. חוקי המלחמה מתעלמים כיום ממרבית התופעות הללו מהיקפן ומחומרתן הצבאית, ובכך מקנים יתרונות טקטיים ואסטרטגיים לטרור, דבר שלא יעלה על הדעת. העובדה שישראל משלימה עם מציאות זו, אף-על-פי שהיא, בגלל מעמדה הבינלאומי, סובלת ממנו יותר מכל מדינה אחרת, היא, בלשון המעטה, מוזרה.
ארגונים מסוגו של 'משמר זכויות האדם', "משתדלים" להתעלם ככל האפשר מהמשמעויות של הדרך בה מתנהל הטרור בפועל – גם בתוך האוכלוסיה המשמשת לו בסיס מוצא לפעולה וגם מול האוכלוסיה המשמשת לו יעד לתקיפה – ומטפלת מטעמים שכבר עמדנו עליהם, "לפי הספר", בקפידת-יתר ובחד-צדדיות בלתי נסבלת, ברשויות המדינה המתגוננת. הם מפליאים לעשות במקרה של ישראל, שמצבה מול הטרור קשה משל כל מדינות המערב האחרות. בפנייתו של הארגון לאו"ם, הוא מוסיף חטא על פשע, בידעו אל נכון שהאו"ם נגוע בפוליטיזציה אנטי-ישראלית חמורה. הטענה שצה"ל לא נענה לתביעת הארגון לקיים חקירה, היא טענה צבועה. שהרי לצה"ל כצבא תפקידים אחרים לבד מחקירה של כל טיעון עוין שמגיע לידיו, כאילו הוא מייצג את האמת הצרופה של המלחמה, שעה שהתנהלות החמאס, שעשה שימוש מאסיבי באזרחים להגנת לוחמיו והאינטרסים שלו, זוכה רק לקול ענות חלושה של ביקורת מאותם ארגונים עצמם. כארגון בעל אינטרסים משל עצמו, ניתן להבין את גישתו של 'משמר זכויות האדם' ועל כן יש להתייחס אליה בעירבון מוגבל מאוד. מאידך, קשה הרבה יותר להבין את התנהלותה של ישראל מולו ומול שכמותו.
הנחת העבודה שלי על יסוד כל הפרסומים של ארגון זה שבהם נתקלתי עד כה, היא שאילו הפעילה כלפיו ישראל קריטריוני בחן מן הסוג שצוין לעיל, לא היה עומד בהם, ואם כך הוא למעשה ארגון תומך טרור. אסור לישראל לעצום עין ולהבליג על פעולתם של ארגונים תומכי טרור בישראל, משום שמחדל התייחסות, מעצים את השפעתם בארץ ועוד יותר מכך בחו"ל. חייבת ישראל, אפוא, לבחון את כל הארגונים ה"הומאניים" מטעם עצמם הפועלים בה לפי קריטריונים מחמירים במטרה לעמוד על אופי פעולתם, ולנהוג כלפיהם על-פי ממצאי הבדיקה. בכלל זה לאסור את פעילותם, להעמיד לדין את פעיליהם ולצמצם ככל האפשר, במסגרת חוק מצד אחד וכחלק מהמאבק בטרור מצד שני, את משקלם ואת השפעותיהם. קרוב לוודאי שבתחילת הדרך נהיה עדים לזעקות-שבר של הקוזקים הנגזלים, אבל בסופו של התהליך, נצא ממנו נשכרים.