אכן, פרשנות המערב עדיין אינה סוף תפקידה של היהדות. תפקידה הוא - יצירה מתוכה-היא; ולזה יש עדיין, ככל הנראה, להמתין. כי בסופו-של-דבר, ולאחר כל ההתלבטויות והתעיות, ההסתרות וההעלמות, לעולם קשורה היצירה האמיתית, הפריון האמיתי - בחי-העולמים, בחיי-החיים. והנה, היהדות עצמה שרויה בעת החדשה, החל מן המהפכה הצרפתית בערך, במשבר-אמונה, ובעקבותיו, במשבר-זהות, המגיע עד כדי הרס-עצמי. משבר-הזהות היהודי מקביל לטשטוש-הזהות הכלל-אנושי, למצב-"גודו" של האדם כולו. אבל אין במשבר היהודי סתם "השפעה" או חלחול או העתקה גרידא של המשבר הכללי: המשבר היהודי הוא גרעינו הפנימי, הוא תמציתו המרוכזת של זה הכללי. הבעיה היא בעייתו של האדם האוטונומי-הערירי, ותיקונה הוא תיקונו הוא תיקון יחס האדם אל מעבר-לו; והיהודי, נושא "העניין האלוהי" מראשית ימיו, מרגיש את המשבר עובר בתוכו ובמרכזו. ואם-כן אין בעיית הזהות היהודית בעיה מקומית, "שבטית", אלא בעיית האדם בצורתה הממוקדת, ה"נקודתית" ביותר.
זהות יהודית זאת, הקשורה ביחס עם "העניין האלוהי",
11 עם היותה נחלה, סגולה, מורשת - הרי היא גם בחירה, ולכן לעולם אינה נתונה מאליה, לעולם אינה שיגרה ומים-עומדים, לעולם היא נבחנת ונצרפת מחדש, והיא עניין למאבק מחודש מדי דור, ובדורנו יותר מבכל דור אחר. על-כן, זהות זאת עצמה היא-היא היצירה היהודית בנקודתה הפנימית ביותר, היצירה שלה אנו ממתינים.
מוטיב-המפתח ב"גודו" הוא ההמתנה. "מחכים". ההמתנה היא התוחלת הממושכה,
12 שאין הלא-יהודי יכול לעמוד בה. אין הוא גם מצווה עליה. משהוא מנסה "לגנוב" אותה, לסגל אותה לעצמו, הריהי מחלה אותו, נוטלת את אונו. אבל ההמתנה מצווה-גם-מצווה על זרע אברהם; "ואף-על-פי שיתמהמה - אחכה לו בכל יום שיבוא". הוא מצווה על "המתנה יוצרת".
כי באמת, מעולם לא הייתה ביהדות המתנה בטלה. המתנה עקרה נוסח-גודו אינה אלא הצורה הקריקטורלית שבה נראו היהודים מבחוץ - ובעקבות החוץ, גם מבפנים (ראה ברנר). באמת תרמה כל תקופה, גם אם נראתה כהתאבנות מוחלטת, את חלקה ליצירה; דיינו אם נזכיר את פיתוח ההלכה, שהיא הממלכה היהודית הניידת, וכן מקדשי-התפארת הבלתי-נודעים של הקבלה והחסידות, וזאת בעצם אותם דורות ממתינים, עלובים-למראה, דורות-הגלות.
גם עכשיו, בעת שהדברים נכתבים, לאחר התחייה הלאומית הגדולה, ובעת המשבר הלאומי הגדול, משבר-האמונה ומשבר-הזהות – יש לנו משימה של "המתנה יוצרת". עדיין תלויה ועומדת שאלה של היצירה הישראלית-יהודית בזמן הזה. והנה, השאלה יכולה להשאל מנקודת מבט חיצונית, ואז יש בה מן הקטרוג (
עמוס עוז בעופרה: "איפה היצירה שלכם?" - שאלה שפירושה הוא: מדוע אין "לכם" - "דתיים"? "ימין"? - סופרים ומשוררים, עתונאים ופובליציסטים, ציירים ופסלים, רקדנים וזמרים - כמו "לנו"?). אבל בצורה הזאת, גם השאלה וגם הקטרוג משתמשים באמות-מידה חיצוניות, ולכן הם אי-רלוונטיים, ולא עוד אלא שיש בהם כעין הפנמה נוספת של ההאשמה הידועה כלפי היהודי בטפילות ובאי-פריון. אכן, זה שאותה שאלה עשתה רושם כה עמוק בחוגים שאליהם הופנתה ("
מתנחלים", "ימין") אכן מעיד על בעיה מסוימת, אבל לא זו שעליה הצביע עמוס עוז; הבעיה היא - שאין שואלים עדיין את השאלה האמיתית, והיא:
איך ניצור את היצירה היהודית-הישראלית האותנטית - לכל היקף החיים; בהתפתחות הפרט, ביחסי-משפחה, בחינוך, במחשבה, בכלכלה, במדיניות, במשפט - ואמנם-כן, גם באמנות - אבל באמנות המצייתת לקודים הגנטיים הפנימיים שלה-עצמה ולא מעתיקה באופן בלתי-מבחין צורות ותכנים מאמנות-מצב-גודו. מצב-גודו הוא אומנם חשוב לנו, כי הוא האויר האופף אותנו, הוא המצב האנושי שבתוכו ומתוכו אנו כולנו פועלים. אבל ההתמודדות שלנו, ההתמודדות היהודית, באותו עידן עצמו, היא על פריצת המחסומים המקיפים את האדם, על הקשבה והתחברות אל מעבר-לאדם, על שיקום מבני החברה והתרבות. אבל זה כבר נושא אחר; והוא גם הנושא הדחוף, המשימה והאחריות העיקריים.