התפטרות אבירית
שני מפקדי אוגדות השעו עצמם לאחרונה מתפקידיהם, וכמדומה שהתפטרו מצה"ל, בעקבות עבירות בנושאים אישיים-פרטיים. האחד איפשר ואישר לבנו הקטין (14) לנהוג בטרקטורון צבאי ללא רישיון, והשני איפשר ואישר לאשתו לנהוג ברכבו הצבאי מבלי שנכח פיסית בעת נהיגתה, כמתחייב מן הנוהל. בשני המקרים נגרמו נזקי תאונה (ללא נפגעים) ושניהם שיקרו בחקירה הראשונה. מרכיב זה, השקר ("שיבוש הליכי משפט"), היה בעוכרם, כאשר בית הדין הצבאי דן את הראשון (תא"ל
צ'יקו תמיר, מפקד אוגדת עזה) בחומרה; הורדה בדרגה ושלילת רישיון נהיגה לשלוש שנים. השני (תא"ל
עימאד פארס, מפקדת עוצבת הגליל) הסיק מסקנה בעוד מועד והגיש התפטרות עקב "התנהגות בלתי הולמת".
למרות ההתפטרות ה'אבירית' אני סבור כי הרף שהוצב גבוה מדי, גם בעיניים יהודיות-תורניות, ואולי דווקא מתוך מבט זה. במילים "רף גבוה מדי" כוונתי לא רק להתפטרות ו"נטילת האחריות" (כהנמקתו של תא"ל פארס הדרוזי, כדאי לציין זאת ולהריע לו), אלא גם רף לא-מידתי בשפיטת בית הדין הצבאי; 'הורדה בדרגה' לקצין בכיר כמוה כהטבעת אות קין על מצחו, והיא חמורה פי כמה משלילת רישיון ארוכת טווח.
חטא פרטי וסלחנות ציבורית
מנקודת מבט יהודית הפתח לחוזרים בתשובה ולמביעי חרטה הוא רחב ומרווח. יש עדיפות ל'סדר חזרה בתשובה' ולהלכות תיקון, על פני ענישה. לא בכל מקום תקף הכלל 'יקוב הדין את ההר', בניגוד למערכת המשפט הכללי בה 'מוסד התשובה' איננו מפותח דיו.
במיוחד הדברים אמורים כאשר מדובר בחטא אישי של
"מי שרבים צריכין לו" (ביטוי הלכתי המשמש נימוק להקלה ולהתחשבות בנושאים שונים), ולא בחטא שיש בו מעין מעילה בתפקיד. חז"ל [יומא כב, ב] מבחינים בין שאול שחטא בחמלה על עמלק והודח מן המלוכה, ואילו דוד פשע בבת-שבע ונמחל לו. ומבאר 'בעל העיקרים' [הרב יוסף אלבו; ד, כו]: "שאול חטא באומנות המלכיי (=בתפקידו המקצועי כמלך) וראוי שיאבד האומנות ההיא (=שיודח מן המלוכה, בה חטא). אבל דוד לא חטא באומנות המלכיי, שחטאו היה חטא אחר, ולכן ניתן למחילה".
אינני חושב כי במסגרת שאיפה לטוהר המידות צריך להדיח, או לנווט להתפטרות עצמית, של כל מי שנתפס בקלקלתו, בנושא משני. עליו לתת את הדין בגיזרת החטא, בדרך של תשלום קנס גבוה או 'תרומה לחברה' וכדומה. ובכלל, היה מקום להרחיב מאוד את מגוון דרכי הענישה למן שלילת זכויות מסויימות ועד הגליה לעיר מקלט, השנויה בפרשתנו, אך לא זו נקודת מבטנו להפעם. אני מודע היטב-היטב לטיעון של 'מתן דוגמה אישית', ואחריות מפקד או מנהל להתנהגות מוסרית וחוקית קפדנית. אף על-פי כן, הציבור איננו יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס להפסיד מנהלים מצטיינים - ולאו דוקא קציני צבא - שסרחו קצת 'מן הצד'. "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" [קהלת ז, כ] גם בין אדם לחברו, ואם באנו למצות את הדין ולהפקיד על הציבור רק את הצדיקים הטהורים, את החסידים והקדושים - אין אנו מספיקין.
הוי אומר; למרות כל השאיפה להשריש נורמות התנהגותיות גבוהות של אישי ממשל, ציבור וצבא,
לא ראוי, ובעיקר לא חכם, להציב רף גבוה מדי, שלא כדרך הטבע. התוצאה תהיה כי כל המוכשרים ובעלי המוטיבציה לתפקידים ציבוריים - ייעלמו מן הנוף הציבורי ו'יעשו לביתם', שהרי במי לא דבקה סירכא כלשהי?
ואדגיש בצבע זוהר: מי שלומד מדבריי לגיטימציה, סלחנות או סניגוריה כלפי חטאיהם של 'אישים' טועה בגדול. הם צריכים להיענש, ואפילו בחומרה יחסית, אך אל לנו לגרום להיפרדותם מתרומה ציבורית. אדרבה, יגבירו ויעצימו לשאת בה כ'תיקון'.