האלימות שאנו עדים לה לא נולדה אתמול, זו התפתחה במשך שנים רבות בסיוע ההורים ותוך שמערכת החוק ואכיפתו מתעלמים ממנה. הטיפול באלימות חייב להיות רב-שכבתי.
שכבה ראשונה:
האירופים אומרים שהשנים החשובות ביותר לחינוך האדם הן שבע השנים הראשונות של הבית, המהוות שלד לבניין האיש שיתבגר. לאחר מכן הילד מגיע לבית הספר מחונך ובעל ערכים מינימליים לחיות בחברה תרבותית ובבית הספר משלימים את היתר. לצערנו אנו עדים לתופעות בהן ילדים (זאטוטים) צורחים ומשתוללים בקניונים ובמקומות ציבוריים מבלי שאמם תעיר להם על כך דבר, כי לילד שלהן מותר הכל. ראיתי אם צעירה עם שלושה ילדים באחד הפארמים כאשר אחד הילדים נוגע בכל מוצר שנראה לו, ואחיו צועקים ואמם שותקת. איזו אישה מבוגרת העזה להעיר לאם שתרסן את ילדיה ושאלו לא ישחקו עם מוצרי בית המרקחת, האישה המסכנה קיבלה שטיפה מהאם בצעקות שאף אחד לא יעיר לילדים שלה וכולי.
ילדים נטולי רסן כאלה באים לבית הספר, שם כבר בכיתה ג' מרביצים למורה, ואם המורה מענישה אחד כזה, אז באים ההורים ותוקפים (לפעמים גם פיזית) את המורה. הילדים האלה (כמו כל ילד אחר) כל הזמן בודקים את גבולותיהם ומרחיבים את תחום פעילותם האלימה כי הם יודעים שלמורים אין סמכות ענישה. מכאן ועד לאלכוהול בתיכון ואלימות בגנים הציבוריים הדרך קצרה. והנה הגענו לשורש הבעיה.
הטיפול: חינוך ההורים על-ידי הסברה מסיבית, אפילו בשפה גסה, שהם מגדלים בדרכם את הדור האלים הבא. ניתן גם להטיל קנסות הורים על אי-מניעת הפרעה לציבור.
שכבה שנייה:
תלמידי תיכון (עם כל הצרות של גיל ההתבגרות והמרד בהורים) מוצאים פורקן בשתייה ובעישון סמים קלים, מצבים שלא פעם גולשים למעשי אלימות מחרידים כולל מעשי רצח לשם רצח. ואם הדברים מגיעים לבתי המשפט, אזי ההורים מגייסים סכומי כסף לשלם שכר טירחה לעורכי דין ממולחים שמספרים לשופט/ת שהנער בא ממשפחה טובה ומכובדת, וחבל להרוס את עתידו בגלל מעידה חד-פעמית ועוד כאלה נימוקים כאילו-הגיוניים, והשופטים גוזרים גזרי דין מגוחכים שלא מהווים כל הרתעה.
הטיפול: חייבת להיות הרתעה. יש להתחיל בענישה מיידית עם כל עבירה קטנה, מנשיאת סכין בכיס, שכרות בגן ציבורי, השתוללות והצקה לעוברים ולשבים וכל מעשה חוליגני. לצערנו, אין לנו איזה מקרנקו (הפואמה הפדגוגית) בארץ שיודע לטפל בנוער אלים בעל נטיות קרימינליות. לכן חוליגנים יש לקנוס קנסות כבדים שיכאיבו להורים. כן יש לפעול לפי שיטת הטיפול האמריקנית ברצידביסטים (חוליגנים ופושעים החוזרים על מעשיהם), לפיה בעבירה השנייה העונש גדל משמעותית, בשלישית יותר, וכך הלאה עד כדי כליאה לשנים בכלא. וחשוב ביותר לא לאפשר סחבת ולמשוך את המשפט למשך שנים. יש לסיים משפטים כאלה תוך פחות מחודש מיום הגשת התביעה, כל עוד המעשה טרי בזכרונו של הציבור.