הבחירות האחרונות לכנסת, שבוצעו בדיוק לפני ששה חודשים, הבהירו בדיוק נמרץ את התפלגות הדעות בקרב הציבור היהודי בישראל, בין שמאל וימין. המפלגות המצויות מן המרכז ימינה זכו ב-65 מנדטים, כלומר 60%, ואילו המפלגות שמשמאל (כולל לצורך זה אפילו קדימה) זכו רק ב-44 מנדטים, היינו 40% מכלל הקולות היהודים.
הימין ניצח אם כן בגדול, בפער ענק של 20% לעומת השמאל. אבל כפי שכבר נטען מאז ימי מנחם בגין: הימין יודע לנצח בבחירות אך אינו יודע לשלוט. כאשר השמאל מנצח בבחירות הוא יודע "לטהר" את מוקדי הכוח בשירות הציבורי, בתקשורת הציבורית ואפילו במערכות המשפט, ולאיישם בנאמניו. אבל כשהימין מנצח, נשארים כל מוקדי הכוח – בית המשפט העליון, למשל - בידי השמאל.
ניסיון לתקן רעה חולה זו ולגוון את ההרכב האנושי של בית המשפט העליון, נעשה עם תיקון החוק לבחירת שופטים, על-ידי הגדלת כוחם של נציגי הציבור (שנבחרו, ככלות הכל, בידי הציבור והמה נציגיו) והקטנת כוחם של נציגי בית המשפט העליון (שכידוע אינם מייצגים איש, זולת עצמם) אשר דאגו בדרך כלל לבחור שופטים חדשים בצלמם כדמותם – אשכנזי, חילוני, שמאלני, בוגר הפקולטה למשפטים בירושלים (ובעבר היה תנאי נוסף להיבחרות – תושב שכונת רחביה...). מי שבכל זאת נבחר לכהונה הרמה ואינו עונה על קריטריונים אלה, נחשב שם לקישוט בלבד.