הסכם אוסלו: בין אוטופיה להזיה

ראשית, על פניה נשאלת השאלה - מי הסמיך את אולמרט להגיש הצעות בנוסח הכוללני וחסר האחריות שהגיש לאבו מאזן? הצעות אלה לא נדונו בממשלה, לא אושרו בכנסת ובעיקרן הן מנוגדות לעמדת רוב הציבור בישראל ובוודאי שלעמדת רוב ברור של הציבור היהודי בה. אילו היה מדובר במדינה מתוקנת שבה ראש ממשלה, עבריין לכאורה, מפר את חוק המדינה לפחות בכל הנוגע לירושלים ולרמת הגולן, סביר מאוד שראש ממשלה כזה היה עומד לדין על חריגה מסמכות, על הפרת חוק ועל סיכון אינטרסים חיוניים של המדינה. שהרי אילו קיבלו הפלשתינים את הצעותיו של אולמרט, ולו מטעמים טקטיים בלבד, ולאחר מכן היה הציבור הישראלי דוחה אותן, כפי שסביר מאוד שאכן היה קורה, הייתה מדינת ישראל מוצאת עצמה, קרוב מאוד לוודאי, בעימות מזוין נוסף. אולמרט, שאחראי לשני מהלכים צבאיים כושלים – מלחמת לבנון השניה ומבצע 'עופרת יצוקה' - נשאר הרפתקן פוליטי, מהמר ועבריין "כפייתי" עד סוף ימיו בלשכת ראש הממשלה. העובדה שאולמרט, בזחיחות דעת בלתי נסבלת, הימר על גורל מדינת ישראל פעם אחר פעם אינה קשורה דווקא להסכם אוסלו, אלא לתכונותיו של אולמרט ולרפיון הרוח של מפלגתו. משהועלתה בדבריו של שלום התנהלותו של אולמרט כפועל יוצא וכהמשך להסכם אוסלו, מתבקשת התייחסות לדברים. הסכם אוסלו מעולם לא דיבר על ויתורים בסדר גודל שהציע אולמרט, אך גם ללא פגם חמור זה היה גרוע וחסר אחריות, כפי שמעיד עליו מבחן התוצאה. לא אתפלא אם בעתיד יוכח שדחיית הצעותיו של אולמרט ע"י הפלשתינים נבעה מהבנתם שאולמרט הוא ברווז פוליטי צולע, שהצעותיו אינן רציניות משום שמעמדו לא יאפשר לו להעבירן במערכת הפוליטית הישראלית. לפיכך העריכו שעדיף להם לא להסתכן בסטייה מהאסטרטגיה הפוליטית האמיתית שלהם, אותה קידמו גם לפני אוסלו, ואותה מינפו והם ממשיכים מנף "בעטיפה גמישה" ונוחה יותר מבחינת דעת הקהל בעולם גם כיום; וארחיב עוד בהמשך. לעמדות של ממשלות ישראל, מרביתן בקדנציה השניה שלו, דרך נתניהו בקדנציה הראשונה (אבל במידה פחותה מאחרים), ברק, שרון ואולמרט, שלרגלי כולן נקשרה "המשקולת הפוליטית של אוסלו" מאז נחתם ההסכם ב-1993, הייתה תרומה מכרעת להידרדרות במצבה המדיני של ישראל. כל הממשלות נכשלו בקריאת התמונה אמיתית של משמעות אוסלו, או בחרו מטעמים של נוחיות פוליטית להתעלם ממנה. לכל הגורמים הבינלאומיים התחוור פתאום שישראל היא החולייה החלשה במאזן האסטרטגי האזורי. היא זו שאצה לה הדרך, היא זו שמחפשת פשרות הזויות כמעט בכל מחיר, היא זו שנמצאת "בתנופת" נסיגה והיא זו שעליה ראוי להפעיל לחץ מירבי, כדי שאמוק הויתורים שבו היא נתונה יאפשר "יצירת מציאות מדינית חדשה". מציאות זו, במחיר ישראלי בלתי נסבל, אולי תרגיע את הרוחות הסוערות של האזור, מבלי שהגורמים המעורבים האחרים יאלצו גם הם לשלם מחיר פוליטי סביר. דהיינו: לא מצב של WIN-WIN אלא משחק בסכום אפס לרעת ישראל. תפיסה זו, שקיבלה חיזוקים נוספים בהתנהלות הצבאית של ישראל, בראש וראשונה במלחמת לבנון השנייה, ובהבלגה מתמשכת ב"עוטף עזה" על תוקפנות במשך שמונה שנים, היא "התפתחות טבעית" של המרכיבים השליליים בהסכם אוסלו ושל רוחו התבוסתנית. המגמות שהסכם זה ייצג עיצבו במשך למעלה מחמש עשרה שנים את התנהלותה המדינית הכושלת של ישראל מול העולם והאזור, וקיבעו אותה, בהפסקה קלה של מבצע 'חומת מגן' באיו"ש, עד לזעזוע של מלחמת לבנון השנייה.

מבין שתי הנחות היסוד של אוסלו שבהן מטפל שלום, הראשונה – אינה מייצגת הנחה רלוונטית, ובניסוח שהוא מביא אותה היא פרשנות מצמצמת מאוד של הכוונה הערבית היסודית². שכן, בעיית הפליטים שיצרו הערבים, ושהולידה את הרשות הפלשתינית והפכה אותה למכשיר פוליטי של הליגה הערבית נגד ישראל, מתנהלת כל השנים סביב מטרה מרכזית אחת – "חיסולה של הישות הציונית". מתוך אי הבנה, אך קרוב יותר לוודאי שמתוך ניסיון להונאה תדמיתית, מנסים מדינות ערב והפלשתינים להפריד בין מדינת ישראל כישות מדינית שהיא עובדה קיימת בשטח ואותה לא הצליחו (עדיין) לחסל בכוח הזרוע, לבין תנועת שחרור לאומית-מדינית יהודית, הלא היא הציונות המגשימה. לצורך הגשמת המטרה המרכזית פותחו כלים שונים, שאחד מהם הוא שימור קפדני וקנאי של בעיית הפליטים. לכן, אין זה מקרה שיישוב הפליטים בישראל הוא עדיין דרישה ערבית קטגורית, ומשתלב היטב בקונספציה של הפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה". גישה זו היא החלופה המדינית לחוסר היכולת הערבית, בינתיים, לחסל את ישראל בכוח הזרוע. אם תסכים ישראל למהלך כזה, ולו רק חלקי, או יקום מי שינסה לכפות זאת עליה (כפי שהייתה עושה, אולי, בריטניה, אילו היה הדבר בכוחה כיום), יואץ מאוד התהליך הבסיסי אליו חותרים הערבים. כפי שמציין שלום נכון, ההנהגה הערבית מסתמכת על הא-סימטריה היסודית הקיימת בין ישראל לעולם הערבי, ומניחה על בסיס זה ש"הזמן פועל לטובת הערבים". במקום שבו אין הדבר כך, כגון בהתיישבות היהודית באיו"ש, הם מנהלים מאבק חריף לנטרול הסיכונים (ועוד ארחיב על כך בהמשך)³. הפלשתינים, לרבות הפליטים (האמיתיים), אינם מהווים איום על ישראל ללא תמיכת הליגה הערבית. הפלשתינים מבינים זאת ובמסגרת אילוצים כאלה ואחרים, מתאמים עמדות עם הליגה בכלל ועם חברותיה העיקריות – מצרים וסעודיה – בפרט. הואיל ורק הגוש הערבי הכולל מהווה איום אסטרטגי על ישראל, שום הסכם – אוסלו או אחר – לא ייכון או לא יחזיק מעמד אלא בהתרחש אחד מהתנאים הבאים: א. הליגה הערבית תנטוש את הסוגיה הפלשתינית מסיבות שלה כשם שאימצה אותה בעבר; ב. הפלשתינים עצמם יחליטו לקחת את גורלם בידיהם, ליטול סיכון לכאורה של נטישתם ע"י הליגה הערבית, וינסו להתקדם לקראת הסכם עם ישראל, במסגרת של דו-שיח ישיר ומנותק מאילוצים חיצוניים וזרים. כשם שבעיית הפליטים נוצרה ומשתמרת בזכות אינטרסים ערביים שהפלשתינים אינם עיקר בהם, גם "תהליך השלום" שמתנהל כביכול מול הפלשתינים, מתנהל בפועל מול העולם הערבי⁴. ניסיון פלשתיני כזה יצביע על כוונה אמיתית ועל שינוי מהותי בגישתם, שעיקרם להעדיף אינטרסים לאומיים פלשתינים על אינטרסים אחרים, ולהגיע לפשרות מציאותיות עם ישראל. שכן פשרות מציאותיות הן תנאי הכרחי להתקדמות להסדר ישראלי-פלשתיני ונכונות כזו אינה קיימת עדיין ולא הייתה קיימת בהסכם אוסלו ומאז הסכם אוסלו. הדרישה לחזרת פליטים לישראל, היא, כאמור, מכשיר פוליטי אחד בידי הערבים. המכשיר המשלים אותה הולך ומתבלט בשנים האחרונות יותר ויותר בהתנהלות מקבילה של ערביי ישראל, המעודדת ומטפחת את גישת "מדינת כל אזרחיה"; בהיותם אזרחי ישראל שהגדירה עצמה כמדינה יהודית, פועלם הוא כשל גייס חמישי לכל דבר ועניין, משום שאין ספק שנהיר לערביי ישראל ולמנהיגות הפוליטית שלהם, שמהלך כזה מבשר את קיצה של מדינת היהודים, ותביעה כזו היא יציאה חוצץ נגד המדינה בה הם אזרחים (נאמנים?). כשם שבשלושים השנים האחרונות גדלה האוכלוסיה הערבית בישראל בלמעלה מ-300,000 איש שהגיעו אליה בהגירה חוקית ובלתי חוקית, הגירה שישראל לא היטיבה להתמודד מולה, כך הם מעריכים יקרה גם בעתיד. אם ישתנה מעמדם האזרחי בישראל, ובצד זכויות-פרט תשגה המדינה ותקנה להם גם זכויות לאומיות ומעמד אוטונומי של מיעוט מוכר, תקל ישראל בכך על הגשמת מטרת-העל הערבית. הסכם אוסלו היווה כשל מחשבתי חמור גם מבחינה זו שהניח הנחות לגבי הטווח הקצר, ו"שכח" לקחת בחשבון השלכות של הטווח הארוך – האופטימיזם ואולי האופורטוניזם (שיטת ה"סמוך" הידועה של יוזמי ומובילי המהלך) "אכלו" כל חלקה טובה של פיכחון פוליטי. דמוגרפיה, כפי שאנו יודעים, הייתה מתמיד גורם רב-עוצמה בהתפתחותן של חברות ומדינות, אבל דמוגרפיה אינה בלתי נשלטת וגם אינה נטולת סיכונים. סכנתה של הדמוגרפיה כמוסה בקבועי הזמן הארוכים שלה, ונדרשת בחינה מתמדת וקפדנית בכדי לעמוד אופיים ומגמתם ה"מתמטית" של תהליכים דמוגרפיים. אם אין משגיחים בכך, אזי כאשר מתחוורות העובדות, קשה, יקר וכואב לטפל בהן. סודות אלה אינם נחלתם של הערבים בלבד, ומן הראוי היה שגם ישראל, ולא רק הם, תעשה בהם שימוש לטובת האינטרסים הלאומיים של העם היהודי. מכשיר נוסף בדרך להשגת מטרת-העל הערבית הוא המאבק המזוין. מאז שנות ה- 80 של המאה העשרים, עומד הטרור על גלגוליו השונים במוקד המאבק המזוין. מכשירים נוספים הם: איומים חיצוניים, אי- לגיטימציה מדינית של ישראל, וכן טיפוח השנאה והעוינות בין היתר באמצעות התקשורת וחינוך הנוער. כל אלה אינם חדשים וקדמו לאוסלו בניסוחים כאלה ואחרים ובדרכי ניהול שונות. אף שאוסלו גרס שיש לחדול מהשימוש בהם, שימוש זה מעולם לא חדל. הטיעון הערבי במצח נחושה היה תמיד: "ישראל אשמה". מפת הדרכים, שנועדה להמשיך ולהניע את הבר-מינן של אוסלו בדרך מדינית, התבררה כדרך ללא מוצא ולא שינתה דבר, משום שהערבים בכלל והפלשתינים בפרט "הצליחו" תמיד לקרוא רק את אותו חלק בהסכם שדיבר על התחייבויותיה של ישראל. הם מעולם לא "גילו" את החלק המיוחס להם, ואם גילו אותו "שלא באשמתם" או לא ברצונם, הסבירו – מה שהיה בעצם ידוע מראש כאשר חתמו על הסכם אוסלו – אין לאל ידם מפאת "חולשתם הידועה לכל" לעמוד בהתחייבויותיהם, אבל מחוות וויתורים נוספים מצד ישראל יביאו לכולם את הישועה... היעדר ערבויות ביצוע של ממש בהסכם אוסלו, הוא מן החולשות המכריעות שלו ומן הסיבות המובהקות לכישלונו המוחץ. אני מעז להניח שאילו נדרשו מן הערבים ערבויות ביצוע ריאליות בהסכם אוסלו, הוא לא היה נחתם, משום שמעולם לא התכוונו לקיימו, אלא תחת הטרמינולוגיה והפרשנות הערביים: "כל השטחים תמורת שלום", "זכות השיבה", "אין מדינת לאום יהודית המזרח התיכון", ההתחייבויות היחידות שיש לקיים הן אלה של ישראל כלפי הערבים, השקר הוא הכרח לא יגונה במו"מ עם "כופרים". אם כך, וזה רק תאור חלקי ומקוצר של ההשתלשלות לאמיתה – מהיכן באה לנו פתאום הנחה א' של אוסלו, שאותה מזכיר שלום?! – האם אך ורק מחזון העוועים של האקדמאים והפוליטיקאים ש"בישלו" אותו? תוכנית השלבים היא תוכנית ערבית ולא תוכנית פלשתינית. זו תוכנית גמישה, שביסודה עומדת ההנחה הכמעט מובנת מאליה, שהואיל ולא ניתן להשמיד את ישראל פיסית בטווח הנראה לעין, יש להשיג ממנה, מבלי ליפול למלכודת ההשלמה וההכרה, כל ויתור מדיני אפשרי בדרך מדינית. לאחר שימוצה שלב זה בתהליך, ניתן יהיה לעבור לשלב הבא, שיבחר עפ"י דרך ההתנגדות "הקלה" (Least Resistance Way).

ההנחה השנייה שמזכיר שלום ברורה קצת יותר, אבל לא פחות מצוצה מן האצבע של היוזמים הישראלים מן ההנחה הראשונה. ההתנהלות הערבית מאז ההסכם, ובמיוחד בימי האינתיפאדה השניה, מוכיחים את הדברים הוכחה מוחשית. שימור הזכות / יכולת / נכונות להשתמש באלימות – בניגוד לאמור בהסכם אוסלו – לשם פתרון מחלוקות מדיניות. הדבר עולה גם מתוצאות דיוני וועידת ה"פתח" האחרונה (אוגוסט 2009), ומחזקת את עיקרי הגישה הערבית-פלשתינית שעל עיקריה עמדנו כבר קודם. הטיעון שמביא שלום בדבר תפיסה מקובלת בישראל לפיה: "בנקודת הכרעה מתקשים הפלשתינים לקבל החלטות של פשרה פרגמאטית, ומחמיצים, כמעט באופן כפייתי, הזדמנות לממש את שאיפותיהם הלאומיות", אינו מובן ללא ההסבר הקודם שהבאתי, על דרכי הפעולה הפלשתיניות וזיקתם לליגה הערבית כולה. בין אם אינם רוצים להגיע להסכם, משום שלדעתם העדר הסכם עדיין משרת את מטרות-העל שלהם טוב יותר, או אינם יכולים להגיע להסכם משום שפטרוניהם אינם מניחים להם לעשות כן, ראיית הדברים באופן שמציג זאת שלום שגויה ונגזרת מליקוי המאורות הכולל של אוסלו. אחת הטענות המרכזיות שלי בתגובתי זו היא שהפלשתינים אינם פועלים אך ורק, או אפילו בעיקר, על יסוד מטרות לאומיות שלהם, אלא הם שליחי הליגה הערבית ומונחים על-ידי המטרות הערביות, ומטרות אלה מוגדרות ע"י המדינות העיקריות בליגה. הערבים משתדלים ומיטיבים להסתיר מציאות זו משום שהצגת המאבק בישראל בקונטקסט הפלשתיני, הוכיחה עצמה יעילה יותר ונוחה יותר להצגת המאבק הערבי נגד ישראל ולקידומו מול המערב, שהוא גורם התמיכה החיצוני העיקרי של ישראל. במיוחד נכונים הדברים מאז אוסלו, לנוכח הזרמים המתגברים במערב של העקרונות הפוסט-מודרניים, והחלשות המדינות הדמוקרטיות. אף אחת מהמדינות הערביות השכנות לישראל (מדינות העימות הישיר) – מצרים, סעודיה, ירדן וסוריה, וככל הנראה גם לבנון, אינה מעוניינת באמת ובתמים בעניין הפלשתיני; מדינות רחוקות יותר, מעוניינות בו עוד פחות. מבין מדינות העימות, ירדן היא זו שנמצאת בדילמה הקשה ביותר – מצד אחד היא חלק מהליגה ואינה מעוניינת להתעמת עימה, ומצד שני היא המדינה המאוימת ביותר ע"י הפזורה הפלשתינית, שמשקלה באוכלוסיית ירדן הוא למעלה מ-60%. לכן, אנו עדים לכך שסעודיה, אבל גם מצרים וירדן אינן מזדרזות להצטרף ל"אורגיית" המחוות כלפי ישראל, שמבקש מהן אובמה, כחלק מקידום "יוזמת השלום החדשה" שלו באזור; קל וחומר כך, אם אובמה מתכוון באמת ובתמים לחייב אותן בצעדים שמשמעותם המדינית והמשפטית, כמו גם האסטרטגית, תהיה השלמה היסטורית עם ישראל. לסוריה חשבון זמני מעט שונה משל האחרים וסדר העדיפות בו הוא החזרת רמת הגולן לשליטתה, ובהמשך קידום האינטרסים שלה בלבנון ובצפון ירדן. כל עוד משרת הדבר את מטרותיה בסדר העדיפות הנ"ל, הפלשתינים וחיזבאללה הם לדידה מכשיר מדיני וצבאי שאינו עומד בסתירה ליעד הערבי המרכזי מול ישראל. להערכתי, קשריה של סוריה עם אירן נובעים גם הם ממערכת שיקולים זו.

ניסיון לגזור גזירה שווה בין מצבה של התנועה הציונית בגולה בתקופה שקדמה למדינה (למעשה, טרום החלטת החלוקה של 1947), עם זו של הציבור הפלשתיני מאז 1948 ועד היום, היא מוזרה שלא לומר נואלת. התנועה הציונית דאז הייתה חייבת להשיג תמיכה בינלאומית להכרה באחיזה מדינית כלשהי בארץ ישראל. תמיכה כזו הייתה חיונית במיוחד מאז הסתלקה בריטניה למעשה מהתחייבותה עפ"י הצהרת בלפור, והחלה ליישם במרץ רב את מדיניות הספר הלבן. מדיניות זו ביקשה למנוע הקמתה של ישות מדינית ציונית בשטח שהחזיק המנדט הבריטי. הקמת ירדן ב-1921, ארבע שנים אחרי הצהרת בלפור, הייתה תחילתו של מהלך בריטי מתמשך שספיחיו מגיעים עד ימים אלה. הרוח הרעה הבריטית של אותה תקופה ממשיכה לנשב במסדרונות הממשל הבריטי ומתגברת מאוד בשנים האחרונות⁵. בריטניה, יש לזכור, נחשבה עד מלחמת העולם השנייה למעצמה העולמית הראשית, ובמאבק התנועה הציונית נגדה נזקקה זו לסיוע בינלאומי. משום שהייתה נעדרת בסיס טריטוריאלי ויכולות אופרטיביות משל עצמה היו כלי המאבק של התנועה הציונית, בעיקרם, מדיניים. עד לעליית הנאצים לשלטון בגרמניה בראשית שנות ה-30, עמדו לפני התנועה הציונית סימנים מאיימים רבים על שלומו וקיומו של העם היהודי, לאחר עליית הנאצים לשלטון ובמיוחד לאחר "ליל הבדולח", הלכו חששות אלה והחמירו במהירות, ובצדק, כפי שהוכיחו א"כ אירועי השואה⁶. הציבור הפלשתיני אינו נתון באיום השמדה ואינו נמצא בסביבה תרבותית ו/או דתית עוינת, אף-על-פי שגם באיסלאם קיימים זרמים שונים ומחלוקות קשות. אם קיימת עוינות כלפי הציבור הפלשתיני, היא בעיקרה פוליטית וברת-שליטה. הציבור הפלשתיני נסמך על הליגה הערבית, ובמגבלות מסוימות נענה לתכתיביה ועושה את דברה; ואם לא כל הציבור כך, אזי המנהיגות הפוליטית בוודאי ובוודאי כך. עד כמה דברים אלה ניתנים להאמר בצבעי שחור ולבן, זהו עניין לדיון נפרד. הקשר הוא חד-משמעי והתנהלות המנהיגות הפלשתינית מול תכתיבי הליגה והמדינות המובילות בה, מוכיחה זאת מעבר לכל ספק. לכן, משיקולים פלשתינים ובהיותם נסמכים על הליגה הערבית שלה מטרות-על ערביות כלליות (ז"א: חיסול ישראל בשלבים), צריכים ויכולים הפלשתינים להתנהל אחרת לגמרי מהאופן שנדרש לתנועה הציונית בתקופת טרום-המדינה; במיוחד אין הם מוטרדים משואה מתקרבת ומהשלכות "שעון החול", כל עוד נמשך המאבק הערבי בישראל שהם חלק ממנו.

הקמת מדינה פלשתינית מחייבת כיום השלמה ערבית עם ישראל כמדינת לאום יהודית. אסור לישראל לזוז אפילו מ"מ אחד מדרישה יסודית זו. אם עמדותיו המוצהרות של ממשל אובמה הן עמדות ריאליות ומוצקות, אזי גם ממשל זה, שאינו נוח במיוחד לישראל, כך רואה את הדברים ובצדק. בצד עמדות אלה, אנו עדים לתגובה מצרית (מובראק) שאינה מוכנה להכרה בישראל כמדינת לאום יהודית, של סעודיה (פייסל) שאינה מוכנה למחוות לשם יצירת אמון ורצון טוב, של סוריה (אסאד ואחרים) שאינה מעוניינת בשום דבר מלבד התחייבות ישראלית מוקדמת לרדת מהגולן, של ירדן ששותקת, (על שום האיום הלא מפורש הנשקף לה מכל אי-יציבות אזורית, איום גדול אפילו מזה שעל ישראל). לבנון "מתהווה מחדש" וקשה עדיין לקבוע לאן היא הולכת, מה באמת היא רוצה והיכן יסתיים את המאבק בין חיזבאללה לחוגים המערביים והאנטי-סוריים; יתכן שיסתיים בפרוקה של לבנון... . דומה שהאמת היחידה המבצבצת ועולה פעם אחר פעם ממציאות אזורית זו היא שהיסוד הא-סימטרי בין ישראל לערבים לא השתנה והוא עדיין גורם פוליטי מרכזי באזורנו. שישראל "בזבזה" תחמושת טריטוריאלית ופוליטית יקרה שהייתה בידה בלבנון, בעזה ובצפון השומרון, על מחוות חסרות שחר במסגרת אוסלו וספחיו, והיא ניצבת כיום ללא רזרבות של ממש. שהמעצמות עוקבות אחר הנעשה כאן וכמקובל בידן לא מהיום תבחרנה בדרך "ההתנגדות הקלה" אם ישראל תטעה ותאפשר זאת. לדרך אפשרית כזו, בגלל שגיאות-עבר וחולשת-דעת פוליטית של ישראל, מרמזות כיום מדיניותו של אובמה ותמיכתו של הקוורטט בה. מגמה זו, אם תחריף, עלולה להוביל לעימות צבאי חדש בדמות אינתיפאדה, מרד ערבי בתוך ישראל, ופעולות טרור לאורך הגבולות בצפון ובדרום - ואולי תמהיל של הכול. ההתפתחויות האפשריות סביב תוכנית הגרעין האירנית, הן קובץ תרחישים פוטנציאלי נוסף, מורכב ומסוכן לא פחות מן האחרים. השאלות היסודיות ביותר העומדות כיום בפני ישראל בהקשר להתפתחויות אפשריות אלה, הן: א. האם לנקוט יוזמה בכדי לפתח את הדברים לכוון הרצוי לה ובעיתוי הנוח לה, או להמתין להתפתחות ולהכין תגובה אפקטיבית? ב. מהן ההתפתחויות הרצויות לישראל, בהנחה שהמסלול המדיני "השקט" לעבר השלמה היסטורית בין ישראל לערבים ו/או לפלשתינים, הוא חלום באספמיא? ספק רב אם תהיה לישראל יותר מהזדמנות אחת לייצר באזור שינוי בסדר גודל של מלחמת ששת הימים או יום הכיפורים, ואסור לה בשום אופן לבזבז הזדמנות זו.

ההתיישבות היהודית באיו"ש איננה ואף פעם לא הייתה מכשול לשלום, אילו שלום היה כוונת-אמת של הפלשתינים והערבים. גידול בהתיישבות הוא תוצאה של שני גורמים: א. תפיסה אידיאולוגית של רבים בישראל, שסבורים שפתרון של מדינה פלשתינית ליד ישראל אך ממערב לירדן, מלכתחילה לא היה פתרון ריאלי. כי הפתרון המעשי היחיד הוא במשותף עם ירדן, או כאוטונומיה בנוסח הסכם קמפ-דויד הראשון. ב. תפיסה ביטחונית על-רקע ההתנהלות הערבית הכוללת ומטרת-העל שלהם, הרואה בשטחי איו"ש "עומק אסטרטגי" חיוני לישראל, במיוחד לאחר נסיגת ארה"ב מעירק, וסבורה שאת האחיזה בעומק זה יש לבסס על נוכחות ישראלית צבאית ואזרחית בשטח. כאן צודק שלום כשהוא טוען שאם הפלשתינים לא ינועו בזריזות ובהחלטיות לעבר פתרון של השלמה היסטורית עם ישראל, בברכת מדינות ערב והליגה הערבית או בלעדיהם, תלך לאבוד במהירות גם מידת הריאליה המעטה שעוד נותרה לאפשרות של פתרון "שתי המדינות"⁷.

עימות צבאי נוסף, שכאמור, עלול להיות התוצאה המסתברת ביותר של מדיניותו הנוכחית של ממשל אובמה באזור, יחזור ויגביר עוד יותר את ספקנות הציבור הישראלי לגבי כוונות האמת הערביות, ויגביר את ההתנגדות למדינה פלשתינית עצמאית לצד ישראל, ולו גם מפורזת. כבר כיום המגמות הרווחות בציבור הישראלי, כפי שהשתקפו בבחירות האחרונות, הן של חוסר אמון בכוונות הערבים, ומכאן של התגברות הנטייה ימינה. שום ממשל ישראלי לא יוכל לממש מדיניות עתירת סיכונים ללא תמיכה ציבורית רחבה. זאת ועוד, עימות צבאי נוסף יפגע פגיעה משמעותית מאוד בעורף האזרחי. צפוי שהפעם ייפגעו גם אזורים שמלחמת לבנון השנייה פסחה עליהם, האינתיפאדה פסחה עליהם וגם הטרור תלול המסלול מעזה פסח עליהם. תוספות אלה לחוסר האמון הקיים, יכו עד אפר את מעט הסיכוי שנותר אחרי הטרור האלימים שהפעילו הפלשתינים כלפי אזרחי ישראל. אם בעימות המזוין החדש יהיו משולבים גם הסורים, תהיה התמונה חריפה הרבה יותר.

שלום טועה בהנחתו שיש בכלל מקום לדבר על פינויים-גירושם של כ-100,000 ישראלים מאיו"ש. הוא טועה טעות גסה אם הוא מניח שהדבר יכול להעשות בדרך שמזכירה את הגרושים מסיני ומעזה. שני טעמים מרכזיים לכך: א. אין לקבל את העיקרון שחלקי איו"ש שיהיו בריבונות פלשתינית, יהיו בחזקת "יודן ריין", כלומר בהכרח יפונו מכל תושביהם היהודיים. התנאי חייב להיות שמי שירצה לעזוב יוכל לעזוב, ומי שיעדיף להיות תושב או אזרח הריבונות החדשה, יוכל להישאר. תנאי זה חייב להיות חלק מהמו"מ הסופי ולהתאפשר בדיוק כשם שמתאפשר מצב שבו פלשתינים הם אזרחי מדינת ישראל היהודית. דרישה לפינוי כולל של יהודים מהריבונות הפלשתינית, היא מרשם לאי-אמון ולחוסר אפשרות לקיים חיים משותפים וגבולות פתוחים. דרישה כזו תהיה שוות-ערך לדרישה לטרנספר ערבים מישראל לשטחי הריבונות הפלשתינית כתנאי להסכם. ב. הנטל החברתי של מהלך כזה הוא מעל לכוחה של ממשלה ישראלית לעת הזאת, גם אם מלוא המשמעות הכלכלית האדירה שלו תיספג ע"י הקוורטט והמדינות הערביות העשירות. בלעדי שותפות כלכלית כזו, הוא בכל מקרה מעל לכוחה של מדינת ישראל ואינו מוצדק משום בחינה אובייקטיבית שהיא.

שלום גורס שההנהגה הפלשתינית נוהגת כנראה על-פי הנחה שהזמן פועל לטובתה, והוא מביא לכך מספר נימוקים. אני מוצא טעם לפגם בחלק מהם, אף שאני נוטה להסכים שזו נקודת המוצא הערבית-פלשתינית בהתייחסותה לסכסוך עם ישראל. אני אף נוטה לחשוב שנקודת מבט זו התגברה אצל הערבים אחרי האינתיפאדה הראשונה, משום שישראל לא היטיבה להתמודד מולה, והתחזקה עוד יותר אחרי הסכם אוסלו, כשישראל טעתה אסטרטגית בכך שאפשרה להנהגת אש"ף לעבור מבסיסה המרוחק בתוניס, אל לב ההתרחשויות בזירה הקרובה שבתחומי איו"ש ועזה. בכך הקלה מאוד על המאבק הערבי-פלשתיני הן מבחינה תדמיתית והן מבחינה אופרטיבית וטקטית. מאז התרחשויות אלה, שחקה ישראל בהתמדה את תדמיתו של ההישג הפנומנאלי של מלחמת ששת הימים, מוססה את ההרתעה הישראלית וחיזקה את הגישה המאמינה בכך שבמאבק מול ישראל, "הזמן פועל עתה לטובת הערבים". בהתייחסותו של שלום גם אינם זוכים לדגש הנכון השיקולים הבאים: א. התנהלותה המדינית של ישראל מאז הסכמי אוסלו – התנהלות שגויה, שהביאה לפלשתינים את מרבית הישגיהם המדיניים בזירה הבינלאומית; ב. משקל התמיכה הערבית הכוללת והמתמשכת ברשות הפלשתינית; ללא תמיכה זו וללא משקלה הבינלאומי של הליגה הערבית כולה ושל המדינות מפיקות הנפט בתוכה במיוחד, לא היו הפלשתינים מגיעים להישגיהם, חרף השגיאות של ישראל; ג. התזוזות הפוליטיות בתוך ישראל הן תולדה של קונספציה שגויה שכפה השמאל הישראלי על החברה מאז אוסלו. קונצפציה זו הניחה, בין היתר וכפי שציין גם שלום, את ההנחות הגרועות א' ו- ב', שבהן דנתי כבר בסעיף 2; ד. את ההתפתחויות בעשור האחרון יש להעריך ולהבין על-רקע התהליכים הבאים: (1) התגברות הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי - שקבל ביטוי אולטימטיבי ב"אירוע התאומים" (2001), בטרור המתאבדים בישראל (האינתיפאדה השניה, (2000 – 2004) במקומות אחרים בעולם, וברצח המסיבי בבאלי שבאינדונזיה (12 באוקטובר 2002) ועוד; (2) חולשת המערב הדמוקרטי בהבנת התופעה, הפנמתה ובהתמודדות מולה; (3) השגיאה של בוש הבן בתקיפת עירק, (4) הקשר שקשרו בעורמה רבה גורמים ערבים ואיסלאמיים קיצוניים בין השנאה לארה"ב לבין תמיכתה בישראל שמבחינה מדינית היא חלק מהעולם הדמוקרטי המערבי; (5) התנהלות כושלת של ישראל במלחמתה בשלוחות המקומיות של הטרור האיסלאמי - הבריחה מלבנון (2000) ומעזה (2005), הכשלים בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה השניה (2000 – 2002, עד מבצע 'חומת מגן'), כשלון מלחמת לבנון השניה (2006), עליית החמאס לשלטון בעזה (2007), והתוצאות "העלובות" של מבצע 'עופרת יצוקה' (2008). להערכתי, טועה שלום כשהוא מציג את עמדות נתניהו בנאומו בבר-אילן כנסיגה ישראלית, אחרי תקופות ברק ואורגיית הויתורים שלו, אחרי שרון (נצר אותנטי של הליכוד שבגד בבוחריו ובדרכו של הליכוד) ואחרי "הצעותיו המפתות" והבלתי-אחראיות של אולמרט כראש ממשלה (עוד נצר אותנטי של הליכוד, שלא עמדו לו כוחו האידיאולוגי ותבונתו המדינית). נאום נתניהו הוא ניסיון מובהק (אולי לא לגמרי מספיק) לתקן את שגיאות קודמיו ולמזער את נזקיהן. שלום טועה גם כשאינו נותן משקל ראוי לשינוי בעמדות הציבור, שממשיך להתפכח מהזיות אוסלו ונתן לכך ביטוי ברור בבחירות האחרונות. הוא טועה ביחסו את מדיניות אובמה ליכולות הפלשתיניות ולא לחולשות הישראליות, במיוחד במלחמת לבנון השניה. שכן, המדיניות שמפעיל אובמה, ביסודה, עוצבה כבר בסוף תקופת ממשל בוש, על-רקע החולשה הצבאית מזה והחולשה החברתית והפוליטית הפנימית שהפגינה ישראל בשנים האחרונות. אולמרט בהתנהלותו בסוף תקופת כהונתו כראש ממשלה, חיזק וביסס מגמה זו בסיועם של לבני וברק. אני חוזר וטוען שהפלשתינים בכל מקרה אינם מייצגים את עצמם ואת האינטרסים הלאומיים שלהם בלבד. לאחר הפיצול בין מחנה החמאס למחנה הפתח, כלל לא ברור מהם האינטרסים הלאומיים הפלשתינים, והאם יש או היו להם אינטרסים לאומיים אותנטיים ומשותפים. שאלת הלאום הפלשתיני, במנותק מהסכסוך הישראלי-ערבי, היא "שאלה פתוחה"; מבחינת התביעה הפורמאלית ל"זכות ההגדרה העצמית", אין שום קושי להציג תביעה כזו בכל קבוצה שיש לה ארגון יציג מינימאלי אך מספיק נוקשה. מבחינה לאומית מהותית, כלל לא ברור אם הם ישות לאומית אחת עם מטרות לאומיות משותפות, או שהם קואליציה של ארגונים, שהגורם המאחד העיקרי ואולי היחיד המשותף להם, הוא המאבק בישראל. בכך הם בוודאי עושי דברה של הליגה הערבית, אבל לא בהכרח משרתיו הנאמנים של רעיון המדינה הפלשתינית העצמאית כפתרון מדיני לעם פלשתיני אחד. ניתן, כמובן, לטעון שהפיצול במחנה הפלשתיני הוא טקטי ומתייחס לדרך שבה יש לנהל את המאבק בישראל על-מנת להשיג בדרך המהירה ביותר "והזולה" ביותר מטרות ערביות כלליות ופלשתיניות פרטניות כאחת. אילו עמד עם פלשתיני אותנטי במוקד המחשבה וההתארגנות הפלשתינית, הייתה החתירה לפתרון מדיני לעם חסר מדינה צריכה להנחות את דרכו והתנהלותו, ואין זה כך. לכן, סביר שאינטרסים פרטניים כאלה ואחרים ולא שיקולים טקטיים של מאבק לאומי, הם המכתיבים את הפיצול במחנה הפלשתיני, כאשר על הקרעים הפנימיים העמוקים מכסה ה"דבק המלכד" של המאבק בישראל. אני נוטה לעבר הנחה זו, משום שהתנהלותם "הלאומית" של הפלשתינים, רק חוזרת המרחיקה אותם ממטרת-העל של מדינה עצמאית משלהם. התנהלות ערבית זו אכן שואבת תעצומות מההנחה שהזמן פועל לטובת האינטרס הערבי. הנחה זו פועלת נגד רצונה של ישראל (והמערב בראשות ארה"ב) להגיע להשלמה היסטורית ולפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. לפיכך, צריכה ישראל לתקן את משוגות העבר שלה ולהעמיד מול הנחה ערבית זו "קיר ברזל", שיפעל להפיכת הנחה זו להנחה ההפוכה לה, שרווחה ברחוב הערבי אחרי מלחמת ששת הימים. להשגת יעד זה יסייעו במינונים שונים: א. המשך ההתיישבות היהודית באיו"ש; ב. מניעת התיישבות ערבית בלתי-חוקית באיו"ש; ג. יד קשה בטיפול בנושא האלימות והטרור בכל הגזרות ובכל המצבים, ובכלל זה מול מנהיגי טרור ואינטרסים מקומיים של תומכיו ומפעיליו; ד. הערכות צבאית מכוונת להכרעות צבאיות מהירות וחד-משמעיות לכשתידרשנה בכל אחת מהחזיתות הקרובות בלבנון ובעזה (ובוודאי גם באיו"ש); ה. טיפול ביד קשה בכל המקרים של הגירה בלתי חוקית לתחומי ישראל ו/או איו"ש בעבר, בהווה ובעתיד; ו. יד קשה כלפי כל גילוי של פעילות ישירה או פעילות מסייעת אקטיבית של אזרחים, תושבים או תיירים בישראל נגד מדינת ישראל ומדיניות ממשלתה הנבחרת; ז. המשך עידוד העלייה והפניית חלקים ממנה לאיו"ש; ח. סיפוח דה-פקטו של גושי ההתיישבות היהודית באיו"ש לישראל ובכלל זה שינויי בתוואי גדר ההפרדה; ט. הסברה: כאן חייבת ישראל לתקן את נזקי העשורים האחרונים ברוח נאום בר-אילן של נתניהו. העמדות המדיניות של ישראל צריכות להתבסס על נוסח מתוקן של קווי המתאר של נאום נתניהו, במיוחד בכל הנוגע לזיקתה של מדינת ישראל לציונות כתנועת השחרור הלאומי של העם היהודי. תיקון חיוני אחר קשור לעיצוב תפיסה חדשה ועדכנית לגבי דרכי הלחימה האפקטיביות בטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי, לרבות היבטים אידיאיים, תיאורטיים, דוקטרינריים ומשפטיים של מאבק זה, והנחלתם לציבור בישראל ולקהילה הבינלאומית. י. פיזור האוכלוסיה בישראל, ופיתוח מואץ של הפריפריה בשילוב עם חיזוק הלכידות החברתית בישראל על יסוד של אבחנה ברורה בין "ציונים" "ללא ציונים" (כשציונים הם מי שרואים בישראל בראש וראשונה את מדינת הלאום של העם היהודי – בעבר בהווה ולעתיד לבוא). עוד יש לפעול להגדלה ניכרת של מעורבות הציבור בקבלת החלטות המרכזיות בשאלות חברה ומדינה באמצעות שינוי שיטת הבחירות, קידום חקיקת-יסוד, שינוי האיזון בין הכנסת לבית– המשפט העליון לטובת חיזוק יחסי של מעמד הכנסת והפעלת מנגנון "משאל עם" לגבי החלטות חוקתיות מרכזיות ובכלל זה הריבונות, החוקה והגבולות.

לסיכום: מבחינת ישראל, הסכם אוסלו היה ביטוי לשאיפות מנסחיו וחותמיו יותר משהיה ביטוי לשינוי מהותי במציאות של הסכסוך הישראלי-ערבי, אותן סוגיות יסוד שהיו אבן נגף להסכם שביסודו סיום העוינות והשלמה ערבית עם מדינה יהודית באזור - נותרו על כנם. ההסכם הביא לישראל יותר נזקים מתועלת. ראוי שתחתור להתנתק ממנו בלי "לשבור את הכלים" במופגן עם "כל העולם". ההסכם החריף את הניגודים הפנימיים בישראל, החליש את מעמדה הבינלאומי והרע את מצבה הביטחוני. לאחר הסכם אוסלו, לראשונה מאז מלחמת השחרור, "השלימה" ישראל בפועל עם מציאות מתמשכת שבה העורף האזרחי הופך יעד תקיפה מוצהר של האויב וישראל מבליגה. בכך נפגעו אנושות כושר ההרתעה וגמישות הפעולה. גם בדרכי ניהול המו"מ המדיני, הוביל ההסכם את ישראל דרך שורת כשלים חמורים, לרבות החלפת הדרישה למו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים, בנכונות למו"מ עם תנאים מוקדמים דרך מתווכים שאינם מהימנים. משמעות כל אלה היא שמוטב היה לישראל אילו נמנעה מאוסלו, ולמצער הסתלקה ממנו בימי האינתיפאדה השנייה.

1. [קישור] 2. אני מתייחס לערבים ולא לפלשתינים, משום שלדעתי זהו העימות האמיתי שבו נתונה ישראל, כשהפלשתינים הם רק חזית אחת של העימות הכולל, כפי שמסתמן לאחרונה גם מעמדותיהן של מדינות מרכזיות כמצרים (עימה יש לנו הסכם שלום) וסעודיה, הרגל המרכזית השניה של הליגה הערבית, בשאלת ההכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי. עמדה השוללת ביעה זו מכל וכל, כשם ששלה תמיד ומתמיד את הגישה הציונית. הואיל והציונות היא תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי, כפירה מכל וכל בה, משמעותה בפועל היא אי-הכרה בזכותו הלגיטימית של העם היהודי להגדרה עצמית לאומית. אם כך, מניין הדרישה להכרה כזו בעם הפלשתיני, וכיצד יכול היה הסכם אוסלו להופיע על במת ההיסטוריה, מבלי שנכלל בו הסכם ברור גם בסוגיה זו?! נראה שהסכם אוסלו היה מהלך של "גניבת דעת הציבור בישראל", כשהגונב (אש"ף, בתמיכת גורמים פוליטיים בעולם שאינם יותר ציונים מישראל, ובהם ארה"ב) והנגנב (ממשלת רבין דאז, בתמיכת החלק האוטופיסטי של הציבור הישראלי) משתפים פעולה בהונאה הגדולה. 3. התוכנית הבסיסית היא פשוטה וברורה: קליטת פליטים בישראל במספר המרבי האפשרי, מדינה פלשתינית באיו"ש, שאליה יהגרו או "יוזרמו" פליטים אמיתיים ומדומים מכל המדינות הערביות השכנות – קרובות ורחוקות; תהליכי ריבוי מואצים ואיחוד משפחות רשמי ובלתי רשמי שיגדילו את המרכיב הדמוגרפי הערבי בתוך ישראל ולאורך גבולה המזרחי ולאחר מספר שנים לא רב, כשהמסה הצבורה בין הירדן לים התיכון תתיר זאת, דרישה לדמוקרטיזציה "א-לאומית" של "פלשתין" כולה. 4. לכן גם צודק ברק הגורס שיש ללכת להסכם אזורי, שיחסל את הסכסוך אחת ולתמיד ולא להמשיך ולדשדש במדמנת אוסלו. הבעיה של הסכם מסוג זה היא שלמדינות כמצרים וסעודיה, שהן מדינות מפתח בהסכם אזורי, אין בידי ישראל להציע תמריצים אטרקטיביים מספיק, והקמת מדינה פלשתינית, כפי שניתן להעריך מההתפתחויות עד כה ומתגובות שונות במצרים וסעודיה לאחרונה, כנראה אינה תמריץ מספיק. 5. על התפתחות עמדותיה של בריטניה בסוגיית ארץ ישראל מן הראוי לערוך מחקר מיוחד, שכן ההפכפכנות חוסר האמינות, העוינות, שרירות הלב ואף מידה גדושה של חוצפה המאפיינים אותה במחזורים של עוצמה ואינטנסיביות, קשים להסבר "פשוט" במונחים של פוליטיקה יחב"לית. 6. חלקה של בריטניה, שהפעילה מדיניות אכזרית של מניעת הגירת פליטים יהודיים מאירופה בכלל ומגרמניה ופולין ומרכז אירופה בפרט, תרמה תרומה משמעותית מאוד להיקף הרג היהודים בשואה. דומה שאיש לא תבע עדיין מבריטניה דין וחשבון על חלקה זה בתוצאות השואה; וזה אינו החשבון היחיד של העם היהודי ושל התנועה הציונית עם האימפריה הבריטית השוקעת. 7. בנקודה זו מן הראוי לחזור ולהזכיר שפתרון "שתי המדינות" מדבר על שתי מדינות לאום זו לצד זו – מדינת לאום יהודי לצד מדינת לאום פלשתיני. אין פתרון אחר של "שתי מדינות", משום שפירושו שאחד הצדדים מוותר על זכות ההגדרה העצמית שלו. בשלב זה הדיבור על פתרון זה נראה כבלתי מעשי, משום שהערבים מסרבים, כפי שכבר צוין לעיל, להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי, ואין סיכוי שישראל תשתטה ותסכים להכיר באורח חד-צדדי בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלשתיני, שנוצר, בפועל, אך ורק כדי לנגח אותה ואת התנועה הציונית מולידתה. על הקשיים האחרים ביישום פתרון "שתי המדינות", נדרש דיון נפרד.