אלימות גוררת אלימות
מבחינה תקשורתית, הנשכרים של יום אתמול הם בת 62 שמתה משפעת החזירים ובני משפחתה. אם הייתה מתה לפני ימים אחדים בלבד, קרוב לוודאי שהכתבים היו מחטטים אצל קרובי המשפחה ברגעים הקשים ביותר וסיפורה היה נמרח על עמודים מרכזיים לצד סמליל מזרה אימה. הזכות לאבל ושכול פרטיים הייתה נמחקת באחת, והנפטרת הייתה מגויסת למטרה נעלה בהרבה - הזכות להפחיד את הציבור הרחב.
אך למי אכפת היום משפעת החזירים? שפעת החזירים היא כל-כך אמצע קיץ 2009, ואנחנו הרי כבר מתקרבים לסופו. הכותרת הראשית של מעריב, "הקורבן ה-12", אולי נשמעת כמו ספיח לסיקור השפעת עבור מי שמסוגל לזכור מה שהתרחש כאן לפני יותר מיומיים, אבל בפועל היא אינה קשורה אליה כלל, אלא מבטאת
שיא חדש ב"גל הפשיעה" שהשתלט על המדינה (דייר רצח את בעלת ביתו).
כל הצהובונים מקדישים לרצח את הכותרת הראשית ואת העמודים הראשונים. ב"ישראל היום" בחרו ב"עוד יום, עוד רצח"; בידיעות אחרונות שלפו העורכים את הגופן השרוט לכותרת הראשית שלהם - "רצח ידוע מראש"; ואילו בשער מעריב, לצד הכותרת הראשית שהוזכרה לעיל, מופיע טור מאת נתן זהבי.
זהבי עונה בטורו לשר לביטחון פנים יצחק אהרונוביץ', שאמר אתמול: "קשה למנוע את כל מקרי הרצח שאירעו בשבועות האחרונים במדינה. עם כל הזוועה והקושי שבדבר, צריך לקחת את המקרים בפרופורציה" (הציטוט לפי הדיווח של גדי גולן ב"ישראל היום"). "
לא, אדוני השר", משיב זהבי לאהרונוביץ', ומסביר לו מדוע אין לקחת את מקרי הרצח בפרופורציה. למעשה זהבי עושה זאת פעמיים. תמצית הטור המופיעה על שער העיתון ארוכה כמעט כמו הטור המלא המופיע בעמוד שלאחריו, ואף כוללת ביטויים שאינם מופיעים בו (למשל, "מה אתה מבלבל את המוח").
זהבי כותב כמו שזהבי תמיד כותב: עצבני, אלים, תוך סינון העלבות אישיות ("נראה לי שאולי אתה קצת טמבל"). על כך אין להתפלא ואין טעם לבוא בטענות. ברור גם מדוע מעריב תוקף את אמירת אהרונוביץ'; הרי אבן בניין בסיסית של התקשורת הפופולרית היא הוצאה מפרופורציה, או "העברת מידע באמצעות הפחדה",
כפי שהגדיר זאת לאחרונה סטיבן קולבר ("I don't want to terrify you, I want to inform you - with Terror, or terriform you").
אירוני שדווקא מעריב, שיצא לאחרונה למיזם נגד האלימות תחת הכותרת "די לאלימות - זה בידיים שלכם", מחליט להילחם באלימות באמצעות אלימות מילולית ולתת לזהבי כבוד של מלכים. סדר עדיפויות הגיוני יותר (לא מבחינה מסחרית, כמובן, רק מבחינת הנאמנות להצהרות הפומביות של העיתון) היה דוחק את זהבי לעמוד פנימי ומבליט את הניתוח שמציג הבוקר, במוסף "המגזין", יהודה אטלס.
אטלס כותב על שלל היבטי האלימות בחברה בישראל, ובין היתר מציין את חלקה של התקשורת. "גם העיתונות הפופולרית, רבת התפוצה, אלימה", כותב אטלס. "היא חדלה מזמן להיות ספקית מידע והפכה למלהיטת יצרים. הכותרות והתכנים חדלו לספר מה קרה ועוסקים בשלהוב הזעם, הייאוש, רצון הנקמה".
עצם התגובה התקשורתית לאלימות, טוען אטלס, מבוססת על אלימות. "הממסד והתקשורת מתחילים לחפש אשמים ולבדוק, מהיום למחר, מה אפשר לעשות כדי 'להדביר את הנגע'", הוא כותב. "מודעות בעיתונים קוראות 'די לאלימות!'. כל אלה בלי לשים לב שעצם השימוש ב'די!' וב'להדביר' אלים כשלעצמו".
כל הכבוד לעורכי מעריב שאיפשרו להדפיס ביקורת כה חריפה על העקרונות שמובילים את העיתון. חבל שמעט קוראים ייתקלו בה, יחסית לטור המתלהם של זהבי.