נחיצות ונחישות

טורו של בן דרור ימיני ב"מוספשבת" של מעריב שוב מוקדש להתפלמסות עם מה שהוא מכנה "תעשיית השנאה". המאמר היום הוא המשכו של דיון על ארגון Human Rights Watch ועל אחד מבכיריו, ג'ו סטורק. ביום ראשון השבוע כתב ימיני כי סטורק הוא שונא ישראל שתמך ברצח מינכן ובסדאם חוסיין. הבוקר מפרסם ימיני את תגובת סטורק, ומגיב מיד בהשגות משלו. סטורק קבל על ההתעסקות הפרסונלית בו, שנועדה לדעתו להסיט את הדיון מהעדויות שבדוחות HRW. הוא גם דרש ממעריב ומימיני התנצלות. ימיני מסביר כי "סטורק צודק. צריך לעסוק במסר, ולא בשליח. אלא שלפעמים, במקרים קיצוניים, יש מקום להעמיד במוקד דווקא את השליח", ובמקום התנצלות מתעמת עם טיעוניו של סטורק. במרכז הוויכוח בין השניים קביעה של ימיני כי "סטורק תמך בטבח במינכן", כשהכוונה כמובן לטבח ספורטאי המשלחת הישראלית לאולימפיאדה בשנת 1972. סטורק מגדיר זאת בתגובתו כ"ציטוט סלקטיבי מתוך מאמר בלתי חתום מלפני 37 שנים, כאשר הייתי אחד משבעה מתנדבים שעמדו מאחורי הפרסום", ומוסיף כי "כל עבודתי מאז מראה שמעולם לא תמכתי בהתקפה מעין זו". ימיני טוען שסטורק אינו מדייק. "סטורק היה אחד ממייסדי MERIP", כותב ימיני, "והעורך הראשי של כתב-העת שפירסם את הודעת התמיכה בטבח. חבל שסטורק אינו קורא את קורות החיים שלו כפי שהן מופיעות באתר הרשמי של HRW". אבל גם ימיני אינו מדייק. נראה כי את הציטוט הנפיץ על תמיכה בטבח מינכן שואב ימיני ממאמר שהתפרסם בארגון NGO Monito ומפרסומים קודמים של ראש הארגון, ג'רלד שטיינברג, בין היתר מאמר שעלה לאתר של מכון שלם. הציטוט על טבח מינכן, כפי שהוא מופיע שם, קורא: "we should comprehend the achievement of the Munich action [...] It has provided an important boost in morale among Palestinians in the camps". ימיני בחר לתרגם זאת כ"יש להעריך את הפעולה, אשר העניקה דחיפה מוסרית חשובה לפלשתינים במחנות", אך אפשר לתרגם זאת גם כך: "יש להבין את ההישג של הפעולה, שהביאה לעלייה חשובה במורל של הפלשתינים במחנות". יתר על כן, בעבודתה של החוקרת שממנה שואב שטיינברג את הציטוט מופיע גם משפט המשך שנכתב על-ידי חברי MERIP ובו מובע צער על הרג בני-אדם בלי קשר למולדתם.

אברהם עופר, יצחק הרשקוביץ, רופא שיניים ירושלמי, דודו טופז. האם התקשורת הישראלית אשמה במותו של טופז? התשובה, כפי שעולה הבוקר מהתקשורת עצמה, היא (כמעט) חד-משמעית - לא. "גלובס" מפרסם קטעים מראיון שהעניק פרקליטו של טופז ביום שלישי השבוע למוסף "ליידי גלובס". יומיים לפני ההתאבדות אמר עו"ד ציון אמיר: "מלים הורגות. אחרי מלים שנאמרות ונכתבות, כשהנאמר איננו נכון או מדויק, אנשים לפעמים פשוט מתאבדים, והיו דברים מעולם". גם בני משפחתו של טופז האשימו אתמול את התקשורת בדרדור מצבו. רוב העיתונאים מתנגדים נחרצות לקבלת האשמה. ב"גלובס" קובע מתי גולן בטורו "התקשורת אשמה? לא הפעם", ומסביר: "דודו טופז, ורק הוא, הביא עצמו לאן שהביא". ניר קיפניס שואל באותו עיתון, "אנחנו אשמים?", ועונה, "אתם אשמים!". רענן שקד כותב בידיעות אחרונות כי "אין אחראים מלבד טופז". יעקב אילון, מי שרק לפני כמה שבועות התלונן במאמר במדור הדעות של ידיעות אחרונות על הפסטיבל התקשורתי המוגזם שליווה את מותו של מייקל ג'קסון, משתתף הבוקר בפסטיבל דודו טופז כדי להבהיר מעל דפי מעריב כי "התקשורת לא אשמה". המאמר הקודם של אילון ביקש לשים את הדגש על החשיבות שיש בריבוי ערוצי תקשורת ("בלי תחרות וגיוון תישארו לבד עם מייקל ג'קסון"). הבוקר אילון מגן על הסיקור הרב שניתן לפרשת דודו טופז, שאותו הוא רואה כמובן מאליו ("על מה המהומה? על זה שמהדורות חדשות נפתחו בסיפור המטורף שהבדרן מספר אחת השתגע והפך למחסל? על זה שעמודים שלמים בעיתונים תיארו את התוכניות המעוותות שאיש לא דימיין שהן אפשריות?"). את זיכויה של התקשורת הוא מצדיק בכך שתוך כדי ההמולה התקשורתית, "טופז מככב בסרט על עצמו, מפלרטט עם החשדות ונהנה מכל רגע של תשומת לב". רני רהב, הכותב אף הוא במעריב, אינו מסתפק בזיכוי התקשורת מאשמה בכל הנוגע למות טופז וקובע כי "התקשורת פעלה בעוז ובעוצמה, בנחיצות ובנחישות לטובת הדמוקרטיה הישראלית". רהב ממשיך במחמאה לתקשורת על סיקורה האינטנסיבי את גל האלימות ששוטף את המדינה בחודש האחרון. לדבריו, בזכות התקשורת נרצחו החודש רק תריסר אנשים ולא יותר ("רק חוזקה של התקשורת ימנע מאיתנו להיות ניו-יורק שלפני ג'וליאני"). שאלת ביניים: האם באמת שוטף את המדינה גל אלימות? עמיתי שוקי טאוסיג העלה את השאלה ביום ראשון השבוע, עם תחילת הקמפיין התקשורתי בגנות האלימות, תוך הסתמכות על מחקרם של הפרופסורים אריה רטנר וגדעון פישמן מאוניברסיטת חיפה. הבוקר מתפרסם ראיון קצר עם השניים במוסף "השבוע" של הארץ [עפרי אילני]. הם מוגדרים בו כקרימינולוגים ישראלים ש"מתעקשים שבמציאות אין עלייה בעקומת הפשיעה, ואולי אפילו יש ירידה". לדעתם, השינוי העיקרי בשנים האחרונות טמון בממדי הסיקור הפלילי, ולא במעשים הפליליים עצמם. "יש כאן פאניקה ציבורית שלא מתבססת על העובדות", אומר רטנר, וממליץ לעיתונים "להוריד את הטון". שאלת ביניים שנייה: האם ג'וליאני אחראי לחיסול הפשיעה בניו-יורק? לפי כתבה מאת שמואל רוזנר ב"מוספשבת" של מעריב, "ישנן יותר הוכחות לכך שג'וליאני לא אחראי לירידה בפשיעה בניו-יורק מאשר לכך שהוא אחראי לה". מכל מקום, יש גם איש תקשורת הרואה בה אחראית, לפחות חלקית, לגורלו של טופז. לא משום הסיקור הרב שקיבל מרגע שנחשפה מעורבותו בתקיפת בכירי הטלוויזיה המסחרית, אלא משום חוקי המשחק של ערוצים אלה. "ברור שתעשיה שלמה נדרשת כאן לחשבון נפש: הטלוויזיה המסחרית, שדודו טופז היה אחד ממלכיה ומסמליה הבולטים", כותב שי להב ב"מוספשבת" של מעריב, "הטלוויזיה שהייתה מוכנה לסבול את שגיונותיו ואת המעשים האסורים בעליל שלו, כל עוד הטיל עבורה ביצי זהב, והשליכה אותו לכלבים ברגע שבו איתרה מטילות חדשות".

בצל סיקור ההתאבדות של טופז, העיתונים ממשיכים לדווח גם על ההתבטאויות של המשנה לראש הממשלה משה (בוגי) יעלון בגנות השמאל הישראלי והאליטות. הבוקר אין אחידות דעים בשאלה אם בפגישה אתמול עם בנימין נתניהו ננזף יעלון (הארץ, מעריב) או דווקא לא ננזף (ידיעות אחרונות). אין גם אחידות דעים באשר להקשר שבאמצעותו ראוי לבחון את המקרה. במעריב כותב אראל סג"ל על "טקס הוצאת הדיבוק השנתי של השמאל" ומפנה את תשומת לב קוראיו לתקשורת הישראלית, "המתנהלת כלהקת המעודדות הדיסלקטיות של השמאל", כהגדרתו. סג"ל אינו כותב כי לדעתו תנועת שלום-עכשיו היא וירוס, אבל כותב כי "שלום-עכשיו בעיני רבים היא וירוס". מנגד, עמוס הראל מתעמת בהארץ עם קביעתה אתמול של סימה קדמון כי יעלון הוא אדם טיפש. הראל מזכיר כמה מעידות שלו מהעבר וקובע כי יעלון אינו טיפש, אלא סובל מ"חוסר יכולת ארוך שנים לנתח ולהעריך סיטואציות תקשורתיות מורכבות, לדעת מראש מה ידלוף החוצה וכיצד יתפרש בהמשך".

למען הסדר הטוב, איתמר אייכנר, כתב ידיעות אחרונות, אינו משמש רק כמכונת חנופה לראש הממשלה ומקורביו. אייכנר יודע גם להעביר עליהם ביקורת. הבוקר מפרסם העיתונאי בידיעות אחרונות כי המזכירה לשעבר של נתניהו מקבלת בארבעת החודשים האחרונים משכורת נאה על חשבון המדינה בלי שתעסוק בעבודה כלשהי.

עכשיו, אחרי שלפרטנר יש בעל בית חדש, נראה שגם חברת הלוויין Yes תזכה בבעלים חדשים, בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, שדחה את מיזוג חברת בזק עם חברת Yes. גד פרץ מספק לקוראי "גלובס" טור פרשנות ובו הוא קובע כי "בית המשפט העליון שינה בהחלטתו סדרים בשוק התקשורת". פרץ מעריך ש"לא מן הנמנע כי בהחלטה הזו הקים קבוצת תקשורת חדשה שבבעלות יורוקום ושתכלול בעתיד את Yes, סמייל 012 ואולי גם את מירס". לדעת אמיתי זיו, המפרסם הבוקר טור פרשנות ב"דה-מרקר", "סביר מאוד שנראה בקרוב את בזק מוכרת את מניותיה ב-yes ומקימה חברת טלוויזיה רב-ערוצית חדשה על בסיס התשתית של רשת NGN, רשת התקשורת המהירה שבזק בונה, ואולי על בסיס המותג וואלה, שבזק מחזיקה 50% ממניותיו". במוסף "עסקים" של מעריב מתפרסמת כתבה על שוק הפרסום באתרי אינטרנט בערבית [לי-אור אברבך], הנהנה מפריחה. מוסא חסדייא, פרסומאי ומבעלי העיתון ואתר האינטרנט "כול אל-ערב", חושף מעט מהסודות המאפשרים לאתרים הללו לפרוח. "אתרי האינטרנט במגזר הערבי", הוא אומר, "גמישים מאוד מבחינת התוכן השיווקי ומוכנים ללכת רחוק כדי לסייע למפרסמים להצליח, אין שום מגבלות". הידיעה המרכזית [בלתי חתומה] בעמוד האחורי של מעריב היא מודעה למיזם "שבוע גורמה" שעורך העיתון בשיתוף אתר מסעדות וטלטל-יזמות. בראש עמוד השער, לצד סמליל העיתון", מופיעה הפניה לידיעה זו. ברק רביד ואסף אוני מדווחים בהארץ כי בעקבות הפרסום בצהובון השבדי על חשד לסחר של חיילי צה"ל באברי פלשתינים, "שר החוץ ליברמן הורה לאנשי משרדו לבחון את האפשרות לשלול את תעודת הלע"מ מנציגו של העיתון 'אפטונבלאדט' בישראל, והורה לא לסייע ולא לשתף פעולה בשום עניין עם העיתון ונציגיו". אלי ציפורי מפנה ב"גלובס" את תשומת לב קוראיו לכך ששופטת בית המשפט העליון ונשיאת מועצת העיתונות (ציפורי כותב "אגודת העיתונאים") דליה דורנר קבעה השבוע בראיון ל"גלובס" כי יש להתגמש באכיפת החוק על ערוץ 10, או כניסוחה: "אני תמיד נוהגת לומר שלקונסטיטוציה צריך שכל". ציפורי מזדעזע מההמלצה ומשווה את דרישת ערוץ 10 לפרשת מרכז ההשקעות של אהוד אולמרט. בינתיים, ב"דה-מרקר", בודק סמי פרץ את הערכים העומדים למבחן סביב השאלה אם להוציא את ערוץ 10 למכרז חדש.

עוד בנושא:

• שלושה זה קהל

• אבל גם רבין לא ידע

• פעמיים הפוך