"טוב מותי מחיי"

עם פרק ד' בספר יונה שבים אנו אל הציר המרכזי בעיוננו זה ואל הנחתי המקבלת כאן את אישורה: יונה מעולם לא שב באמת אל ה' ולא אמר 'הן' חותך, חד וחלק לחיים. מיד עם פתיחת הפרק מסתבר כי אפיזודת ה'שיבה' של פרק ג' לא הייתה אלא 'שיבה' מחוסר ברירה ולא מתוך בחירה ולפיכך לא הייתה שיבה כלל, כפי שיוכח להלן, אלא חזרה כפויה ומאולצת לשליחות שלא היה אפשר עוד להתחמק ממנה. ראינו לעיל כי תוצאות השליחות (ה' המגביר את מידת הרחמים על מידת הדין, ניחם על הרעה וסולח לרשעים) היו בדיוק כפי שצפה אותן יונה מראש וכזכור עקב צפייתו זו אף ניסה להתחמק ממנה בראשונה. ועתה, כיצד מגיב יונה להצלחת שליחותו ממנה כה חשש? "וירע אל-יונה רעה גדולה, ויחר לו. ויתפלל אל-ה' ויאמר, אנה ה' הלוא-זה דברי עד-היותי על-אדמתי, על-כן קדמתי לברח תרשישה, כי ידעתי כי אתה אל-חנון ורחום, ארך אפים ורב-חסד ונחם על-הרעה. ועתה ה' קח-נא את נפשי ממני, כי טוב מותי מחיי" (ד, 3-1). הצלחת השליחות נתפסת ליונה כרעה גדולה אשר בעקבותיה הוא חושף הן את סיבת בריחתו מן השליחות בראשונה והן את העובדה שתחת פעילות שליחותית בניגוד למצפונו הוא מעדיף בהחלט את המוות. רצונו למות, רצון שניתן להבחין בו בפרק א' מתוך התבוננות בירידתו-הידרדרותו המשתקפת ברצף המאורעות, מבוטא כאן בדיבור ישיר של יונה עצמו. "בפעם הראשונה ברח יונה אל הים למען לא יבצע את הזר לרוחו, טוב לו המוות על פני חיים מנוכרים. בפעם השנית, לאחר שנכפה עליו ביצוע הזר לרוחו, הוא שואל נפשו למות מעם ה', כי אינו יכול לשאת חיים מנוכרים, הוא הגיע לסלידה מעצמו... יונה באורח פרדוכסאלי רואה רק במוות את האפשרות להגשים את עצמו, היינו לא להתנכר אל עצמו, להיות שלם עם עצמו" (אברמסקי, 380-379). בדומה למקרה הסערה ו'הדג הגדול' אף כאן משתמש ה' בטבע על-מנת לגרום ליונה המתייסר בחום היום הרהורי תשובה: "וימן ה'-אלהים קיקיון ויעל מעל ליונה להיות צל על ראשו... וימן האלהים תולעת... ותך את-הקיקיון וייבש" (פס' 7-6). לנוכח בקשתו החד-משמעית של יונה למות, מבין ה' כי יונה לא ישוב מעצמו. עדיין הוא ממשיך להתנגד לשליחות למרות שזו כבר הסתיימה. לכן לא ראה ה' דרך אחרת זולת הניסיון להשיב את יונה באמצעות גורם אובייקטיבי וזהו פשר מעשה הקיקיון (אברמסקי, 383). כגודל השמחה על צמיחת הקיקיון, כך רב הצער על אובדנו. אולם רק עתה כאשר יונה מרחם על עצמו, אפשר שיבין את רחמי ה' על זולתו: "קמילת הקיקיון הפכה את יונה משופט לנשפט, מצופה מנוכר בהתנהגותה המוסרית של נינוה, לצופה מעורב במעמדו הקיומי שלו כבשר ודם... עיקרו של מענה ה' הוא בהשוואת קטנות הקיקיון ודלותו הקיומית עם גודלה של נינוה ועוצמתה הקיומית" (סימון, 315). ובכל אופן, ממש כשם שיונה הגיב על סליחת החטאים לאנשי נינוה (ד,3), כך הוא מגיב אף על קמילת הקיקיון: "וישאל את-נפשו למות ויאמר, טוב מותי מחיי" (ד,8). וכן יש לשים לב כי גם בפס' 4 וגם בפס' 9 עונה ה' על בקשת יונה באותו האופן: "ההיטב חרה לך"? אלא שבראשונה יונה אינו עונה על שאלת ה' ואילו כאן הוא מפטיר "היטב חרה-לי עד-מות" (ד,9). יונה נלחם כאן את מלחמתו של הקיקיון, "אובדנו של זה נראה לו בלתי מוצדק דווקא משום שצמיחתו מהירה בעוד שאובדן אנשי נינוה נראה לו מוצדק דווקא משום שתשובתם מהירה" (אברמסקי, 384). אולם ה' מנסה להעמיד את יונה על האבסורדיות באנלוגיה שהוא עורך בין תשובת אנשי העיר לבין צמיחת הקיקיון ונבילתו (פס' 11-10), וללמדו שהרחמים הם פעולה המתחייבת מתוך אהבה לבני אדם (שם, 385). בדיונה זה על תשובת יונה, מקבלת אברמסקי (שם, 386-385) את דברי גויטיין הטוען כי "בדיקה מעולה של כל צידי הסיפור מוכיחה שעצם כתיבת הספר אינה אלא מעשה וידוי של איש נביא, המבקר את התנהגות עצמו בביקורת קשה ובלתי-משוחדת, בהניחו כמו בספר איוב, את המילה האחרונה לאלהים" (גויטיין, קא). לדעתה מודה 'איש נביא' זה כי אלהים צדק, יונה שב לשליחות גם במובן פנימי ושוב אין היא רק שליחות חיצונית מוטלת מלמעלה: "משלמד את הלקח מאלהים, נעלם החיץ הנפשי בינו לבין שליחותו, אוחדה מהותו של יונה: השליחות הפכה שליחותו, שוב אין לנתקה מעם מהותו, בטל הניכור מעצמו כי בטל הניכור בינו לבין שליחותו" (אברמסקי, 386). דברים אחרונים אלה חסרים בסיס טקסטואלי ולפיכך מצויים על גבול המדרש. אומנם נכון הדבר כי בפס' 11-9 מוכיח ה' קשות את יונה באשר לאנלוגיה שעורך יונה בין חיי אנשי נינוה לבין חיי הקיקיון, מתוך תקווה לשכנעו בצדקת דרכיו ומעשיו. אולם מכאן ועד לקביעה חד-משמעית כי מעתה בטל הניכור ויונה מזדהה עם שליחותו, ארוכה ועקלקלה הדרך. קביעה זו של אברמסקי אינה אלא השערה התלויה על חוט השערה. באותו עניין ממש קובע י. קויפמן כי "התשובה היא במהותה תמורת הרצון - חרטה ועזיבת החטא... האידיאה הישראלית של התשובה נתגלמה בשלמותה בס' יונה" (י. קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, כרך שני, ספר ראשון, הוצ' מוסד ביאליק-דביר, תש"כ, עמ' 286-285). נראה כי קביעות אלה אינן מתחמקות מסתירה: אם אכן התשובה במהותה היא תמורת הרצון, היכן התמורה ברצונו של יונה, היכן תשובתו? לאורך הספר כולו רצונו האחד של יונה אשר בו הוא מתמיד הינו למות ולמות בלבד. תחילה נובע רצון זה מן ההתנגדות לשליחות בשל תוצאותיה הצפויות, ובשנית, לאחר שיצא לשליחות בעל-כורחו, מבטא יונה באופן ישיר את רצונו הכביר למות, הן לאור תוצאות השליחות והן לנוכח המצב הבלתי נסבל אליו נקלע מחוץ לחומת נינוה. לפיכך, הדיבורים על תשובת יונה אותה מבקשים מפרשים וחוקרים להסיק על-פי ד, 11-9 אינם אלא דיבורים בעלמא, השערות ומדרשים. יונה עצמו אומר בפירוש "טוב מותי מחיי" ולאחר אמירתו זו לא נאמר ואף לא נרמז בשום מקום כי שינה את דעתו (כולל לא בחלקו השני של פס' 9 - "היטב חרה-לי עד-מות"). ואכן, יונה מעולם לא שב שהרי מעולם לא חלה כל תמורה ברצונו האחד המתמשך והיציב: לחמוק אל מחוץ לאור, להיאבד ולמות.

ספר יונה הוא סיפור סירובו של הנביא למלא את שליחותו, בריחתו ממנה והתכחשותו לה. קביעה זו אינה מצריכה התבוננות מעמיקה בכתוב: מיד בפתיחת הספר, עם הוראת ה' ליונה ללכת לנינוה ולהינבא עליה, נמצא כתוב: "ויקם יונה לברח תרשישה מלפני ה' וגו'" (פרק א', פס' 3). יונה אינו מעוניין לקבל עליו שליחות שעם תוכנה אינו יכול להזדהות. לפי שהוא מכיר את מידות ה' ויודע כי ה' מגביר את מידת הרחמים על מידת הדין ו"ניחם על הרעה" (ד,2), ומשום שאין הוא יכול להשלים עם אפשרות של מחילת ה' לאנשי נינוה, מעדיף יונה לברוח מן המשימה שהוטלה עליו ולו גם יהא מחיר הבריחה מוות. חלקו הראשון של פס' 3 הינו אמירה כללית אשר החל מחלקו השני ועד סוף פרק א' הולכת ומתפרטת בסיפור ניסיון הבריחה והמאורעות שנקרו בדרכו של יונה בנסיונו זה. ובכן, יונה מבקש לברוח תרשישה: "...וירד יפו וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה לבוא עמהם תרשישה מלפני ה'" (א,3). הבריחה, ההתנכרות לשליחות, מבטאת תהליך של דקאדנס. עובדה זו מצוירת על-ידי הסופר - הממחיש הגיגיו בסיפור מעשה - באמצעות השימוש החוזר בפועל 'וירד'. מבחינה פיזית, יונה יורד לנמל יפו (מירושלים?) ומשמצא אונייה המפליגה למחוז חפצו, הוא ממשיך ויורד אליה מן הרציף. פעם נוספת מופיע אותו שורש בפס' 5, לאחר פרוץ הסערה שהטיל ה' בים והתקפת האמוק שאחזה במלחים: "...ויונה ירד אל-ירכתי הספינה וישכב וירדם". מבחינה נפשית, החל מן הרגע בו מחליט יונה לברוח משליחותו, ולפיכך במידה מסוימת אף מעצמו, הוא שוקע בתהליך גובר של פיחות ערך עצמו, תהליך המצויר במוחש בתמונות של 'ירידה'. והנה, לאחר הציון הכללי בדבר הבריחה ושלושת שלבי הירידה, מצטרף אלמנט חדש המחזק ומבטא היטב את תהליך ההידרדרות הנפשית, שהוא כאן הנושא המופשט הניצב בבסיס ההתארעות, מעבר לעיצוב האמנותי הפרוזאי-מוחשי, המתאר את דבר הירידה הפיזית. אלמנט זה הוא כמובן ההירדמות (וכן פס' 6: "...מה לך נרדם וגו'"). ובכן, עד כדי כך ירד יונה: בעוד מסביב הומה הסער, משתוללת סופה, הספינה בסכנת טביעה, אנשיה אחוזי האמוק כמעט נטרפים בדעתם, ואילו יונה יורד לבטן הספינה, שוכב ונרדם. דומה כי אין לו עוד כל עניין בנעשה סביבו והוא מאבד קשר עם המציאות החיצונית. הסירוב לה', ההתנכרות לשליחות, הביאו עמם בריחה וזו מגבירה את הניכור. הירידה הפיזית אינה אלא סמל לירידה רוחנית ולפיחות ערכם וחשיבותם של החיים. הבריחה מן השליחות כמוה כבריחה מן החיים בכלל והחיים האישיים בפרט. לנוכח הסערה, מתנכר יונה לכל הסובב ומפגין אפתיה מוחלטת. ההירדמות מסמלת כי נשלמה בריחתו מן המציאות. והרי ברור כי אין הירדמות זו תוצאה של תשישות גופנית בשל השקעת מאמץ רב בניסיון לחלץ הספינה מן הסכנה אליה נקלעה. להפך, הירדמות זו, על-אף התנאים החיצוניים שכלל אינם אופטימאליים לשינה, נובעת מהירידה הנפשית המתמדת שהביאה את יונה לכדי דלדול מוחלט של מאגרי תעצומות הנפש, עדי ויתור על נטילת חלק פעיל בהתרחשויות, במציאות החיצונית. לפי עצם העניין, הרי שבהירדמותו זו בשעה של סכנת חיים מוחשית, מודה למעשה יונה כי אין לו עוד כל חפץ בחיים. הפאטאליזם של האישיות הנבואית מתואר כאן כאשר הוא מופנה אל אותה אישיות עצמה בעוד היא מתנכרת לשליחותה. כלומר לא כלפי פשעי הגויים זה כנגד זה ולא כלפי חטאי ישראל, כי אם זאת הפעם כלפי האישיות הנבואית עצמה. וככל מאבק, גם מאבק זה של האישיות הנבואית מתנהל בלא פשרות: במידה שהחליטה אישיות זו לסרב ולברוח, הרי היא מקצינה סירובה ובריחתה עד הסוף, עד אובדן, עד מוות. יונה מוצג כאן בניגוד גמור לאנשי האונייה. הנוכרים תאבי-החיים מוכנים לעשות כל דבר ובלבד שימנע את אובדנם ואילו יונה בורר מבין האפשרויות הניצבות בפניו דווקא את האבדון. ואולם יונה אינו מעוניין להתאבד אלא מעדיף בהחלט להיאבד באמצעות פעולתם של אחרים (וכן שאול, שמ"א לא,4. ואבימלך, שופ' ט,5-4). בשלב זה נערכת בספינה התארגנות והערכת מצב מחודשת במסגרתה עובר יונה תחקיר מקיף בדבר מוצאו, אמונתו ועיסוקו. יונה אינו מסתיר דבר ואנשי האונייה למדים כי בשל מנוסתו מפני ה' באה עליהם הרעה הנוראה בדמות סערת ים וסכנת מוות. אומר יונה: "שאוני והטילני אל-הים וישתק הים מעליכם, כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם" (א,12). בזאת נותן הנביא ביטוי חד וחלק לרצונו להמשיך ולרדת והפעם לשקוע לעד במצולות הים, לרדת למקום הנמוך ביותר שממנו לא יוכל עוד לעלות. אכן כבר בין חז"ל היה זה רבי יונתן שהבחין נכונה בכוונתו האמיתית של יונה: "לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים" (מכילתא דרבי ישמעאל, בא, הקדמה). אומנם הגויים לא ששו לבצע את עצת יונה ואולם לאחר שכל ניסיונותיהם לחתור חזרה לחוף עלו בתוהו לנוכח הים הסוער, הם נושאים תפילה לה' ומבקשים להזכיר כי את רצונו הם עומדים לקיים: "וישאו את-יונה ויטלהו אל-הים, ויעמד הים מזעפו" (א,15). בשימוש החוזר באותם הפעלים - 'שאוני והטילני' (פס' 12), 'וישאו... ויטלהו' (פס' 15) - מסיר המחבר את האחריות מאנשי האונייה ומטילה על יונה כנושא דבר ה': המלחים ביצעו במדויק את אשר דרש מהם יונה לבצע. לכאורה, עד כאן השיג יונה את מבוקשו. תהליך הירידה הביאו עד השלכתו למצולות הים, עד ויתור מוחלט על החיים. אולם למעשה מתברר שוב כי העניינים מנוהלים בידי ה' המזמן "דג גדול לבלע את-יונה, ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות" (ב,1). שם נושא יונה תפילתו לה' ובין השאר מכנה את המקום בו הוא נמצא כעת "בטן שאול" (ב,3), כלומר בתחתית התחתיות, בעולם התחתון ביותר. אם כן, זהו תהליך ירידתו המתמדת של יונה הנובעת מסירובו למלא את השליחות שהוטלה עליו. "יונה נאבק על זכותו שלא למלא את אשר זר לרוחו שכן אז תסתלף מהותו... הסירוב למלא את השליחות הוא אפוא המאבק לשמירת האותנטיות שלו" (ש. אברמסקי, "התנכרותו של יונה ותשובתו", בית מקרא, כד (ד), עמ' 380). אולם יש לציין כי במאבק זה כנגד קבלת השליחות מאת ה', כפי שלמדים מהידרדרותו של יונה, המוצא היחיד הוא פתרון האבסורד של ההתאבדות ואל מוצא זה נדחק-נדחף יונה. "שלילת חייו היא לו הפתרון לשלילת עצמו כשליח ה', כנביא" (שם, 376). במסגרת הסיפור ולפי מהלכו עד כאן, נראה לכאורה כי פתרון ההתאבדות היה תואם ואמין יותר. אולם מובן שהמחבר בונה כל זאת על-מנת ליצור תשתית למפנה שיחול עם הופעת היסוד הניסי, הלא רציונאלי, שיבטא באופן נחרץ את התערבות ה' ברצף המאורעות. וכך, פתרון ההתאבדות נשלל במוחלט ונדחה, ותחתיו נשלח למערכה 'דג גדול' אשר הופעתו בסיפור מגבירה בכוונת מכוון את היסוד הניסי כיאה להשפעת התערבות ה'.

נסיונו של יונה לאבד עצמו בים ולמות מסתיים בכישלון חרוץ עם שליחת הדג הגדול על-ידי ה', אשר תפקידו בסצנה לבלוע את יונה ולאחסנו בבטנו בכדי למנוע ממנו מוות ולדרבנו להיחלץ ממצב הביש אליו נקלע עתה. אכן למצב ביש ולצרה צרורה נקלע הבורח: אם היה רוצה או אם די עוז היה לו להתאבד, לשים קץ לחייו בכוחות עצמו, כי אז גם היבלעו על-ידי הדג לא היה מונע ממנו את ביצוע זממו ואף ייתכן כי היה מסיים את מסכת שהייתו בחלד זמן רב קודם לכן. אולם משום שיונה מבקש להיאבד באמצעות אחרים ולא להתאבד בכוחות עצמו, הרי המצב החדש אליו נקלע, בבדידות ובניתוק מוחלט מכל חי העשוי לסייע לו במבוקשו, סיטואציה זו כופה על יונה לפתוח פיו ואונסת אותו, על סף יאוש, לשאת תפילה לה'. אכן, לא אימת המוות משמשת כאן בתפקיד ראשי אלא חוסר האונים שבמצב הביניים שבין מוות וחיים (סימון, 310). באשר לתפילה עצמה (ב, 10-3), מן הראוי לציין כי למרות שתוכנה אינו משתלב עם פרטי העלילה הסיפורית, הרי חלקה במבנה הספר חשוב מאוד והניסיון לקרוא את היצירה בלעדיה מלמד דווקא על שייכותה למכלול. מתוכן התפילה עולה סיטואציה של חוסר אונים בה שרוי המתפלל: "קראתי מצרה לי... מבטן שאול שועתי..." (פס' 3), "אפפוני מים עד-נפש, תהום יסבבני..." (פס' 6), "בהתעטף עלי נפשי..." (פס' 8), כאשר לצד השתפכות הנפש והקינה על מצבו, מרבה המתפלל להזכיר את שם ה', לקרוא אליו ולהבטיח שיבתו אליו: "ואני בקול תודה אזבחה-לך אשר נדרתי אשלמה, ישועתה לה'" (פס' 10). בתגובה לכך פוקד ה' על הדג והלה מקיא את יונה ליבשה. משמע, בעל-כורחו שב יונה אל היבשה ממנה נמלט ולכן נראה שאין שיבה זו בבחינת תשובה אמיתית אלא פעילות כפויה, שיבה מאונס, כאשר הדג שהצילו מטביעה משמש למעשה ככלי ביד ה' להכנעת יונה. לפיכך, ניתן לומר שמעי הדג שימש ליונה כור היתוך וריכוך, כאשר במקום חשוך ונמוך זה, במדרגה התחתונה ביותר בתהליך הידרדרותו, נקלע יונה למצב של חוסר אונים משווע ולא נותר לו מוצא אלא לשנות כיוון ולהתכוון מחדש כלפי ה' וכלפי החיים, שכן לעת-עתה נגוזה התקווה להיאבד ולמות. ובכל אופן, יש לציין שגם בתפילתו לא הביע יונה נכונות ללכת לנינוה וגם בהגיעו ליבשה הוא אינו יוצא לשם בטרם יצווה על-כך בשנית (סימון, 311). בפרק ג' נפתח חלקו השני של הספר ועמו אף שליחותו השנייה של יונה. ה' מצווה עליו בשנית ללכת ולהינבא על נינוה. יונה, שלמד על בשרו פשרו של ניסיון לברוח משליחות המצווה מה', נענה הפעם ויוצא לשליחות. חשוב לציין ולהדגיש שכל הסיטואציה בה נתון יונה בפרק ג' הינה סיטואציה כפויה. לא מתוך בחירה הולך יונה לנינוה אלא מחוסר ברירה. והרי מבחינתו שלו דבר לא השתנה: עדיין חושש הוא חשש כבד שמא ישובו אנשי העיר מחטאיהם וה' 'הניחם על הרעה' יסלח להם. והנה, בדיוק משום כך לא אבה הנביא לצאת לשליחותו בראשונה. ואכן, יונה לא התבדה. לאחר שנשא נבואתו ואמר "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" (ג,4), מיהרו אנשי נינוה ובראשם מלכם לשוב מדרכיהם הרעות בתקווה שיסלח להם "וירא האלהים את-מעשיהם כי-שבו מדרכם הרעה, וינחם האלהים על-הרעה אשר דיבר לעשות-להם ולא עשה" (ג,10). יונה חשש שמא הנוכרים המהירים לחטוא, ימהרו אף לשוב מחטאיהם ובמחי-יד יסלח להם, והוא הדבר שאכן התרחש בנינוה לפי המסופר בפרק ג'.

ספר יונה עוסק באופן כללי בענייני תשובה ואולם ככל שמדובר ספציפית ביונה הנביא, הרי התברר במהלך עיון זה כי יונה עצמו מעולם לא עשה ואף לא התכוון לעשות תשובה, הווה אומר, תשובה אמיתית הנובעת מתמורה ברצון. בפתח העיון הובהר כי תהליך התנכרות יונה לשליחותו מתואר בסיפור המעשה כתהליך מודרג של ירידה פיזית המציירת את הופעת יונה במאורעות. תהליך ירידה זה מסמל את ההידרדרות הנפשית ששיאה בהירדמות האיש דווקא בשעה הסוערת והסואנת ביותר, הפחות נוחה לשינה. יונה, כך הסתבר, שרוי באפתיה ובניתוק מן ההתרחשות החיצונית וזה מכבר איבד כל חפץ בחיי חלדו. התנכרותו לשליחות הביאה אותו לכדי שלילה עצמית טוטאלית ורצון מוות בלבד מפעם בו בכל מעשיו: "שאוני והטילני אל-הים" (א,12), אל האבדון. כמו-כן, נמצא כי הן הדמויות המשניות והן גורמי הטבע פועלים ככלים שלובים, כאמצעים המשמשים ביד ה' המכוון את המאורעות ממעל. אלו גם אלו מסייעים לה' לזרז את תהליך הידרדרותו הנפשית של יונה ולדוחקו לאותה פינה אפלה במקום הנמוך ביותר במסעו הפיזי והרוחני, 'בטן שאול', על-מנת לגרום לו הרהורי תשובה מאונס שבעקבותיהם, מקווה ה', ישוב יונה ויקבל עליו עול שליחות. ואכן, יונה שב. אך לא בעקבות 'תמורת הרצון' שב יונה כי אם מאונס וחוסר ברירה. יונה מעדיף למות, אולם משום שלא רצה להתאבד אלא ביקש להיאבד באמצעות אחרים ומשום שאפסה תקוותו להגשים מבוקשו עם הבדידות והניתוק המוחלט שנכפו עליו בבטן הדג, נושא יונה תפילה ובעקבותיה מוקא ליבשה ויוצא מאונס לשליחות המאוסה שממנה ברח בתחילה. משצלחה שליחותו, כפי שצפה מראש, וה' 'הניחם על הרעה' סלח לרשעי נינוה שמיהרו לשוב מדרכם הרעה, חרב על יונה עולמו ורעה גדולה אפפתהו. מצפונו הנבואי הטהור אינו יכול עוד לשאת את הסליחה לרשעים ואזי יונה אכן שב, שב אל מוטו חייו: מוות, 'כי טוב מותי מחיי'. כמי שמונע על-ידי שאיפת מוות כל היכן שדרכו משתבשת עליו, מבקש עתה יונה למות משום שחסד ה' רע בעיניו: "מנוכר מאלהים ואנשים לא נותר לו אלא... לבקש שהמוות אשר נמנע ממנו בטרם תינצל נינוה, ינתן לו לפחות עתה" (סימון, 312), ואף כי ה' לא נענה לו אלא מנסה שוב לחנכו, הפעם באמצעות הקיקיון, יונה אינו נכנע אלא דורש שוב: מוות, אבדון. אם-כן, נראה בהחלט כי יונה לא עשה תשובה לפי שמעולם לא חלה באמת ובתמים כל תמורה ברצונו האחד להיפטר אחת ולתמיד משעת חלד אנוסה ומאוסה זו ופשוט למות. שליחותו מעולם לא נהייתה מהותו והוא נותר מנוכר לה לכל אורך הדרך. ואכן, הקונפליקט בין מהותו הפנימית לבין שליחותו החיצונית מעולם לא נפתר לו, ומשלא היה יכול עוד לשאתו, ביכר את המוות על פני חיים עלובים אלה, הקרועים ושסועים. לסיום, יורשה נא לי להעיר בעקבות גויטיין, כי למעשה, כך נראה, מדובר כאן בקונפליקט של איש אמונה וסופר גדול שעמד על סף הנבואה אולם לא ההין לחשוף עצמו כנביא (וכי מי עוד יעז ולמי האומץ לדבר בשם ה' לאור קורותיהם, למשל, של עמוס וירמיהו?), ולכן פנה למדיום הפרוזאי והעביר מחשבותיו תוך שהוא מסתתר אחרי דמותו ההיסטורית של יונה בן אמיתי (מל"ב יד, 25), מתערפל ומעמעם עוצמת לשונו וכך נמנע מבעיות קשות עם החברה והממסד. ואולם משום שלא מימש את יכולתו הנבואית ולא מילא שליחותו, נותר סופר זה מנוכר, קרוע ושסוע בנפשו, כך שאת בעייתו שלו עצמו לא פתר. קונפליקט זה, חוסר פתרונו מתגלם בשאיפה עזה למות.

הדמויות המשניות, קרי אנשי האונייה (וכן תושבי נינוה בפרק ג') והטבע הלא-מדבר: הרוח הגורמת לסערה והדג הגדול (וכן הקיקיון והתולעת בפרק ד') הם כלים המשמשים ביד ה' כאמצעים להכוונת המאורעות, או לחילופין אמצעים ספרותיים המשמשים ביד המחבר על-מנת לקדם את העלילה ולזרז את הידרדרות יונה. כך או כך, יש להם תפקיד מכריע בתהליכים העוברים על יונה. משהחליט יונה לברוח, הוא יורד ליפו ושם יורד לאונייה המפליגה תרשישה. בנקודה זו מתערב ה' ומטיל "רוח-גדולה אל-הים ויהי סער-גדול בים, והאניה חשבה להשבר: וייראו המלחים ויזעקו איש אל-אלהיו ויטלו את-הכלים אשר באניה אל-הים להקל מעליהם, ויונה ירד אל-ירכתי הספינה וישכב וירדם" (א,5-4). כאן ניתן לראות בבירור את היסוד המזרז (קטליזאטור): אפשר להניח שאילו לא היה ה' מחולל סערה בים, הרי בירידה לאונייה ובהפלגה לתרשיש היה מסתיים תהליך ירידתו של יונה (עניין זה הוא היפותטי לחלוטין שכן ככל הנראה מדובר כאן באגדה מתוכננת היטב ולא במאורע היסטורי). והנה, פרוץ הסערה המאיימת להחריב את הספינה, תגובת המלחים הזועקים לאלהים ומטילים בפאניקה את הכלים למים, השאון וההמולה שמסביב הן מצד הטבע והן מצד אנשי האונייה, כל זה גורם ליונה דרדור נוסף במצבו הנפשי: הוא חש דחייה לנוכח המצב, יורד לירכתי הספינה ונרדם. כלומר חל פיחות נוסף בתקשורת בינו לבין העולם החיצון. בניגוד גמור להתנהגות המלחים אחוזי החרדה ועל-רקע הים הסוער, יונה מתכנס בתוך עצמו, בפינה חשוכה ושקטה יחסית, כאילו מבקש הוא לשוב אל רחמה של האם הגדולה, אימא אדמה, למצב קמאי בלא מחשבות ודאגות. בניגוד למלחים שהסערה מביאתם לכדי ערנות-שיא, בולטת תגובתו ההפוכה של יונה לאותו המאורע עצמו: ישנוניות ואפתיה מוחלטת. תגובה זו של הירדמות לנוכח הסערה וסכנת המוות, מלמדת על הינתקות הולכת וגוברת מן המציאות בה נתון יונה, או בפשטות על רצונו האחד: לחמוק אל מחוץ לאור, למות. גערת רב החובל ביונה "מה-לך נרדם, קום קרא אל-אלהיך אולי יתעשת האלהים לנו ולא נאבד" (א,6), אף היא משמשת כאן הן כמקדם עלילה ולפיכך אף כמזרז ביחס להתדרדרות יונה והן להנגדה בין אנשי האונייה לבין יונה: הם מפוחדים ונסערים מאפשרות אובדנם ואילו הוא בורר לו את אותו האבדון עצמו כמוצא יחיד מן המצב אליו נקלע. לאחר שנכשלו מאמצי המלחים בשלב הראשון להשקיט את הסערה באמצעות הזעקה לאלהים והטלת הכלים לים, הם מנסים בשלב השני לדובב את יונה ואזי עורכים לו תחקיר מקיף (א,8). יונה עונה ביושר כי הוא בורח מפני ה' וכי ברור לו שהסערה נגרמה על-ידי ה' בשל בריחתו ועל-כן אם רצונם להתגבר על הסערה, עליהם להשליכו ימה (א,12). אולם המלחים מתעלמים תחילה מעצתו ופונים שוב לנסות ולפתור את הבעיה באמצעים טכניים: "ויחתרו האנשים להשיב אל-היבשה ולא יכלו, כי הים הולך וסער עליהם" (א,13). מכשלונם ומהתגברות הסערה לומדים המלחים כי "הזדהותם עם הבורח משתפת אותם בעונשו. מוסריותם לא נחשבה להם לצדקה והם נוכחו לדעת כי אין מנוס מן החובה המוטלת עליהם לבצע את העונש האלהי" (א. סימון, "ספר יונה - מבנה ומשמעות", ספר י.א. זליגמן, כרך ב', י-ם,תשמ"ג, עמ' 318-291, שם 309). או-אז נוטלים אנשי האונייה את יונה ומטילים אותו לים "...ויעמד הים מזעפו" (א,15). אם-כן, מסתבר שהסערה ואנשי האונייה מתפקדים כקטליזאטור על תהליכי הנפש של יונה: הסערה מוציאה את המלחים מגדרם ומכריחה אותם לפעול בכדי להוציא את ספינתם מכלל סכנה ואילו המלחים עצמם לא זו בלבד שהם מסייעים להמשך הידרדרותו, הם אף גורמים ליונה להתוודות כי הסערה נגרמה בעטיו ולבסוף הם מתפקדים אף כ'משליכים', כמוציאים לפועל העושים מלאכתם בשירות ה'. גם הדג הגדול אינו אלא עבד נאמן לאלוהיו, כלי ביד שולחו הנמצא במקום הנכון ובזמן הנכון על-מנת לבלוע את יונה, להצילו מטביעה ולאחסנו במעיו שלושה ימים. כל זאת עד שיונה יכנע וה' יפקוד על הדג להקיאו. ובכן, ספר יונה מלמד שהטבע מקיים את מצוות האלהים יותר מן האדם ואפילו מהנביא, איש סודו. הסערה והדג (וכמו-כן הקיקיון והתולעת בפרק ד') הנם אמצעים המשמשים את ה' על-מנת לגרום לנביא הרהורי תשובה (גויטיין ש.ד, אומנות הסיפור במקרא, הוצ' הסוכנות היהודית לא"י, י-ם, תשכ"ג, עמ' צד-קג. שם צט).