לא, הכותרת איננה ציטוט פסוק מספרי הקודש אלא מסקנה עגומה של מציאות הנגלית לעיני כל מי שעוסק או עסק פעם במה שמכונה בטעות, מערכת החינוך. מייד יקפצו המומחים האולטימטיביים שדירדרו את המערכת תהומה ובשפה גדושת ביטויים שחוקים, הבלי הבלים, ינסו ללמד סנגוריה על מה שעוללו במשך השנים. הם לא יתנו את הדין על מעשי האיוולת שלהם, כי במדינה שהדין הפך להיות המלצה בלבד, אין לצפות לגדולות ולנצורות.
אשליות רבות
בעשורים האחרונים קידשנו את "הבגרות לכל" עד שהפכנו אותה לעגל הזהב. בנינו תיאוריות מלומדות, תוכניות רב-שנתיות שהחזיקו לכל היותר שנה, ארגנו השתלמויות למורים כדי ללמדם איך ה"קוסם מארץ עוץ" יודע להתל ולאלתר, לפתוח את ראשו של הדחליל הסתמי ולהופכו לדחליל עם תעודת בגרות. בזבוז משאבים לשווא בעבור אותו עגל הזהב.
שנים רבות לא רצינו להביט אל המציאות המתהווה לנגד עינינו. טמנו את הראש בחול הלוהט וסברנו שהזמן ירפא את "הפצעים", אך מי שראייתו מעוותת, לעולם לא יהיה "צלף". בזנו לאלה שהזהירו; הרחקנו ביד ברזל את אלה שהעזו לבקר.
טבלאות הציונים וההישגים החליפו את המהות, והסטטיסטיקה את התובנה. חילקנו ביד נדיבה ציונים לשבח לאלה שהצליחו בבחינות אך התעלמנו מכך ש"ציונים זה לא הכל". סגדנו לטבלאות כאילו המדובר בחזות הכל, אך שנה אחר שנה נוכחנו שאפילו הנתונים היבשים מסרבים לקטלג אותנו כמדינה מתקדמת בתחום החינוך.
שרי חינוך ומנהלים חיבקו את דוקטרינת השקר של "בגרות לכל" במקום לאמץ תורות חינוך ממשיות. לא השכלנו להבין שהשונות היא מרכיב מכריע, אך התעקשנו "לשבט" תלמידים "טובים". המצטיינים בציונים היו למושא להערצה ולא אלה המצטיינים בערכים.
סירבנו להבין שמתבגרים אינם עשויים מקשה אחת, בדיוק כפי שלא כל בני האדם דומים או זהים. השקענו בציונים של התלמיד ולא בתלמיד עצמו.
מסדרונות בתי הספר כמסדרונות הקרמלין
הפופוליזם החינוכי הדביק מדינה שלמה וגרם לאשליה המתוקה שכולם יכולים "לזכות בתעודה הנכספת". אין שקר גדול מכך. כולם יודעים זאת אך מסרבים בתוקף להודות. כסיסמה נבובה, ניתן לומר הכל, אך כפי שלא כולם יכולים להיות חשמלאים או טייסים, כך לא כולם יכולים או לא רוצים להשיג תעודת בגרות מלאה; האם אלה שאינם מצליחים או היותם בני אדם פחותה? ודאי שלא. נהפוך הוא.
במו ידינו הסרנו את האחריות מן התלמידים וההורים. הלכנו שבי אחר הזכויות אך שכחנו שיש גם חובות. כשכבר דרשנו קיום החובות, דמנו היה בראשנו. מנהלים ובעלי תפקידים אחרים בבתי הספר נמצאים תחת טרור פוליטי של מיני פוליטיקאים. ישנם כאלה המוכנים לומר עד כאן, אך לדאבון הלב, ישנם רבים המתמסרים לדרישות כדי לשרוד. כך הפכו בתי ספר רבים מוזיאונים להנצחת "תרומתם" של פוליטרוקים לענייני חינוך. מסדרונות בתי ספר מסוימים נראים כמסדרונות הקרמלין בימיו ה"זוהרים" של הקומוניזם. הדיבר השני בעשרת הדיברות "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחווה להם ולא תעבדם" מופר ברגל גסה. אוי כמה כופרים!
מחנכים בגרוש
כולם מדברים על חינוך וערכים, אך אף אחד אינו שואל מה הם אותם ערכים שרוצים "ללמד", והאם בכלל, ערכים מלמדים ככל שיעור אחר? התשובה היא לא רבתי. שום שיעור פרונטאלי ושום מכונים המתמחים בהוראת ערכים לא יעזרו. הערכים נבנים בתוך החברה והם מהווים מכנה משותף מינימלי עבור כולם. ערכים נרכשים על-ידי התבוננות באחרים, דוגמה אישית ודרישות להקפיד על קודים אלה. ובכלל, מי קובע מי ראוי להיות מחנך ומי לא? מי שמכיר היטב את דרך מינוים של מחנכים יודע שהכל נעשה מתוך אילוצים של המערכת, בחינת סתימת חורים ללא שום משמעות לערכים. אף לא מחנך אחד נבחן אם הוא ראוי או לא להיות מחנך ומהו הערך המוסף שיש לו כדי להיקרא מחנך.
כל אשר לעיל ידוע לכל, אך יש מי שמעדיפים לעצום את העיניים ולקיים את הדיבר האחד-עשר, הלא הוא "יהיה בסדר", והאמת היא - שלא הכל בסדר.
מי שרוצה מערכת השכלה וחינוך ראויה לשמה חייב במהפכה ולא ברפורמה חלולה וחסרת כל תוחלת. בכוחם של המורים וכל המעורבים האחרים להגיע להצלחות גדולות, בתנאי שתהיה מנהיגות שתראה את הדרך. שר החינוך הנוכחי זיהה את הסדק שדרכו ניגרת ה"מוגלה" של המערכת. אם לא יירתע מלבצע "ניתוח כואב" אך הכרחי, יש סיכוי טוב להתחלה חדשה.