אני הייתי פעם שמאלני. לא האמנתי בחיים שארגיש קרוב יותר לליכוד מאשר למפלגת העבודה או למרצ. לעיתים קרובות הייתי נשאל בוויכוחים הפוליטיים, לפני אוסלו: מה יקרה אם ניתן להם (לפלשתינים) את השטחים ולא יהיה שלום? כאחד שהרבה להתווכח בנושא זה, לא התבלבלתי לשנייה ושלפתי את התשובה המנצחת פעם אחר פעם, ויכוח אחרי ויכוח, תשובה שבזמנו כל שמאלני היה משתמש בה, היום כבר פחות, אם בכלל: מה אתם מפחדים מעם כזה חלש? נחזיר שטחים ויעשו לנו בעיות? ניכנס בהם!!!
האמת שלא חששתי מתסריט שכזה, כי היה לי ברור שגם הפלשתינים מכירים בחסרון הכוח שלהם ושלא כדאי להם להתעסק איתנו, והאמנתי שאחרי שני דורות מקסימום, אחרי שתהיה להם מדינה ויהיה להם טוב, הם בעצמם לא ירצו להיכנס למלחמות גם אם יהפכו לחזקים יותר.
אני מודה שהופתעתי מהאינתיפאדה השנייה, הבנתי שהמציאות לא פועלת לפי ההגיון שלי ואף לא לפי כללי הגיון שהכרתי עד כה, דבר שהוביל אותי בתוספת סיבות אחרות לחזור בתשובה, אך לא אתעסק כעת בענייני החזרה בתשובה.
בניגוד להרבה שמאלנים אחרים, הייתי שמאלני ישר ועמדתי במילה שלי. טענתי שאם ייכנסו בנו, אז ניכנס בהם בחזרה, וכך הפכתי לימני אחרי שעמדתי במילה שלי. לא ימני אידאולוגי בכל מחיר, כי באופן תיאורטי אני עדיין מעדיף את חיי האדם מאשר שטח אדמה, אך כעת, כשרואים בצורה מוחשית וברורה כי התהליך הקרוי תהליך שלום הביא והגביר רק את השכול, ברור לי שהחברה הפלשתינית צריכה לעבור שינויים קיצוניים כדי שנוכל לתת בה שוב אמון, ולא נראה כי זה הולך להתרחש בזמן הקרוב.
המהפך שהתרחש בהשקפתי נראה לי כל כך הגיוני, עד כדי כך שאינני מצליח לתפוש בכלל איך נשארו עדיין שמאלנים בישראל. אני זוכר שסיפרתי פעם למשהי מהעבודה, שהצבעתי בבחירות האחרונות למפלגת העבודה, והיא לגלגה עלי ואמרה לי: "ההה זה היית אתה?" אך האמת מצערת, זה לא רק אני, וגם כיום השמאל חי בועט ונושם.
הגעתי למסקנה שלפני כשלון אוסלו, השמאל פעל ברובו על-פי הגיון, והימין ברובו על-פי רגשות ומשאלות לב; ואחרי אוסלו התהפך הגלגל: הימין פועל ברובו על-פי הגיון והשמאל פועל ברובו על-פי משאלות לב. אני מניח שעדיין ישנם כאלה בשמאל שקשה להם להודות בטעות (בין במודע ובין בתת מודע), וכשמאלני לשעבר אני מבין אותם. מה גם שלרבים בשמאל נתפש הימין כרעיון לו שותפים עמך, פשוטי עם וקיצונים חסרי לב, וקשה להם מאוד לנוע מהצד המשכיל כביכול לצד השני. שלא לדבר על כך שישנם כאלו שמפלגה פוליטית עבורם זה כמו קבוצת כדורגל לה שומרים את נאמנותם.
אך מסקנתי העיקרית היא שהעם היהודי הוא בבסיסו עם טוב. קשה לרבים מאיתנו לחוש שאנו הנרדפים בכל הדורות הפכנו לכובשים. קשה לרבים מאיתנו לחיות תחת ביקורת האו"ם, מה גם שאם כולם נגדנו, אז אולי הם צודקים? אנחנו רוצים שקט והרי הימין לא מציע אותו והשמאל כן, אז אין פלא שישנם שמאלנים.
כדי לשנות את תמונת המפה הפוליטית בישראל חייבים לחלחל בתודעת הציבור שהימין זה הצד הרחמן והשמאל לא. זה אפשרי וזה אפילו הכרחי, כי אם לא יקרה תהליך מעין זה השמאל בסוף ינצח ועם ישראל כולו יפסיד. אם לא נשנה את צורת החשיבה והשיח הפוליטי נוכל להמשיך לבנות בשטחים, יבוא השמאל מאוחר יותר ויהרוס וכך הלאה שוב ושוב, כך שלא רק על החרב נחיה, אלא גם על הלגו, רק שנתקשה לעמוד בקצב השמאל כי את גוש קטיף החריבו בכמה ימים אחרי בנייה של כמה שנים.
כיצד משנים את תודעת השמאל הרחמן?
בראש ובראשונה מדגישים את חוסר כדאיותו של האזרח הפלשתיני בהמשך התהליך, שהרי מאז אוסלו עלתה בצורה ניכרת התמותה של הפלשתינים (גם של היהודים, אך את זה מסתבר לא צריך להדגיש). לכן לא היה זה תהליך של שלום כי אם תהליך של דמים. חשוב להדגיש שאנו מפקירים בתהליך זה את האזרח הפלשתיני בעוד התהליך הקרוי תהליך של שלום מועיל למנהיגיהם בלבד.
צריך להדגיש את עניין התעשרותו של ערפאת בעוד שהאזרחים שלו סבלו ממחסור. צריך להדגיש את כל ההזדמנויות שהיו לפלשתינים בעבר כמו הקאזינו, ואיך הם הביאו על עצמם את החורבן. צריך להזכיר איך המנהיגות הפלשתינית משתמשת באזרחיה בחוסר רחמים כמו במלחמה האחרונה (עופרת יצוקה) בה הצבא שלהם הרבה להסתתר בתוך האוכלוסיה האזרחית.
צריך לצאת בסיסמאות כי הפלשתינים סובלים אך אנחנו לא אשמים. צריך לתאר בפני האזרחים כיצד יכלה עזה לפרוח אחרי שבע עשרה שנים של אוסלו ואיך עזה נראית במקום. צריך לצאת בסיסמאות כי אסור לתת יד למנהיגים הפוגעים בעמם.
לנתניהו היה רעיון מושלם: "השלום הכלכלי". לנו אסור להזרים לשם מזומנים. רק אוכל, חומרי גלם ואנשי מקצוע לשם בניית מפעלים ומקומות עבודה. צריך לתת להם את כל האפשרויות לבנות לעצמם את עתידם ולמנוע מהם להיכנס למדינת ישראל, שהרי יינתנו להם כל האפשרויות להסתדר לבד. צריך להתחיל בזה כבר עכשיו כדי שרעיון השלום הכלכלי לא ייתפש כטריק בחירות וטריק הסברתי, אלא כמציאות. נוכל גם בתקשורת העולמית להסביר שאם הם רוצים מדינה עליהם להוכיח קודם את יכולתם לקיים אותה בעצמם.
כשהשמאל יראה שבמקום להפוך את עזה למרכז כלכלי משגשג (ואין ספק שיינתנו לשם כך תרומות רבות גם ממדינות אחרות), תמשיך עזה להיות מרכז של טרור, אז אולי משהו בתודעת השמאל ישתנה. ואנו נהיה חייבים בשם הדאגה לציבור הפלשתיני המסכן כמובן להיכנס לעזה ולהעיף את מנהיגיהם ולסייע לאזרחים הפלשתינים כלכלית, ותחת שליטתנו יהיה להם טוב יותר. בקיצור, צריכים בתעמולת הימין לדבר כל הזמן בשם הפלשתיני הממוצע שאולי פוחד מנקמה ולא ידבר. צריכים ומוכרחים לנווט את הרחמים שהתברכנו בהם כיהודים לזווית הראייה הפלשתינית האמיתית. ישראל צריכה וחייבת להיות מוקפת בסיסמה: "הצילו את אחמד משלטון הפתח והחמאס"!