לעומת זאת, במסגרת החידושים וההמצאות, בעיקר של חברות תקשורת כמו "בזק", אשר כל המצאה היא פעלול שיווקי, כלומר להאריך זמן שיחה או להרבות בהתקשרויות, אתה נתקל במצב פָרודי-אבסורדי. דוגמה מוצלחת לכך מצאתי בפרסום של סוכני ביטוח נגד הביטוחים הישירים. "שלום כאן ביטוח ישיר (בקצב של מכונת ירייה), אם מדובר ברכב - הקש 1, אם מדובר ברגל - הקש 2, אם אתה רוצה פסיכיאטר - הקש 3, ניידת לטיפול נמרץ - 4, וכולי. (יסלחו לי סוכני הביטוח והקופירייטרים אם לא ציטטתי בדיוק את הטקסט). הנשמה יוצאת לך עד שאתה מקבל אדם משירות לקוחות, אבל אז - הוא או היא מודיעים לך, שזה לא שייך לתחום שבו הם מטפלים ואתה מקבל מספר אחר, ונתיב מפח הנפש האלקטרוני חוזר על עצמו. כאשר אתה שומע שוב ושוב: "פנייתכם חשובה לנו, אנו עושים את מרב המאמצים כדי לענות לפניות" - עולה לך קוואס בקיבה. לאחר שצפיתי במבט (30.7.2009) על המזכירה הוירטואלית, הגעתי למסקנה שאין גבול לתעלול. אלוהים ישמור.
לסטות קצת מן הפרט אל הכלל, כלומר להתייחס לסוגיית הנגישות בכללה, היתרונות והחסרונות, חשוב לציין כי ציבורים שלמים, בעיקר נכים, תקשורת טלפונית או וירטואלית מקלה עליהם מאוד. מי שמתעניין בנושא הזה אני מפנה אותו ל-negishut.com למסה פרי מחקרה של ד"ר גבריאלה עילם שבו היא מסבירה את הצורך בהנגשת השירות, מה הם העקרונות המנחים של שירות ציבורי וכיו"ב. אולם האבסורד הוא שדווקא מי שבפוטנציה מסוגלים, אפילו בקושי, להגיע למוסדות השירות, אך זה מקל עליהם לתקשר במרחק, כמו אוכלוסיית קשישים שעדיין מסוגלת לנוע בכוחות עצמה, יוצאת נפסדת. גם בשל הנתיב העקלקל, לעתים העקר, וגם כאשר האדם לא יכול לעקוב אחר ההנחיות המונחתות עליו בצרורות, כמו אותה גברת בפרודיה על מוקד ביטוח ישיר.
ככלל, התקשורת החלופית - הכבלים, העל-חוטית והמקוונת, יתרונותיה חייבים לעלות לאין ערוך על החסרונות. אי-שם בקצה המנהרה הבירוקרטית, האור ודאי שלא צריך להיות של רכבת שבאה ממול, אלא של נציג נותן השירות עם פנס קטן. כזה שיפתור לך את הבעיה או שיכָוון אותך אל מי שמסוגל לפתור אותה. והתהליך חייב להיות מהיר ולא להתמשך לעתים חצי שעה ויותר.
אני "בחור חדש" בשכונה ועזבתי את ירושלים ובאתי לתל אביב. מטבע הדברים שיש להסדיר הרבה שירותים, לרבות נושא הארנונה. כאשר פניתי לעיריית תל אביב בכל אמצעי הקשר, למעט ביקור בעירייה, כדי להסדיר את הארנונה שלי - קיבלתי ארבע פעמים משוב אוטומטי באינטרנט שנציג העירייה יפנה אליי תוך 72 שעות. איש לא פנה. התקשרתי טלפונית והמתנתי 27 דקות עד שזכיתי לשמוע יישות אנושית - לא מוקלטת - שיכולתי לשאול שאלות והיא ענתה. אבל היא מוסמכת רק לטפל באשראי, לגבי חשבון שקיבלתי. "אבל גברתי, אני רוצה לבדוק באיזה חשבון מדובר, אני הרי מילאתי טופס לחיוב בבנק" (אני). היא: "מצטערת אדוני, זה לא שייך אלי". ואכן מילאתי טופס ושלחתי בפקס. לא הגיע מענה. הגיע אישור אוטומטי שהם קיבלו ואני איענה. לא נעניתי. שלחתי את כל החומר מצולם - בדואר רגיל. לא זכיתי לתשובה.
בלית ברירה פניתי לראש העיר - באינטרנט - היכן שרשום "פניות לראש העיר" והודעתי שאם אכן העירייה מסרבת לחייב אותי בארנונה,
ראוי ורצוי שאקבל מכתב רשמי מראש העיר, שבשל הכבוד שאני חולק לה בעוברי מעיר הקודש לעיר החול - הארנונה היא על בעל הבית, כלומר על העירייה. העירייה, כאמור, היא רק גורם אחד מרבים שיש לטפל בהם. נושא אחר שקשור במעבר לתל אביב, הוא הטלוויזיה, אף שאני מקדיש למדיום הזה בממוצע, שעה ליום. אני קשור ל"הוט" לפָנים ערוצי זהב.