|
|
עם הפינוי גדל התיאבון [פלאש 90]
|
|
|
|
| שאין זה מוסרי להחזיר לתוקפן את העמדות שמהן יוכל לחדש את תוקפנותו, כל עוד אין הסדר אחר מוסכם, אלא שכל אימת שהתוקפן אינו ניזוק – יש בכך משום עידוד לתוקפנות חוזרת. אשר על כן, הרתעה מושגת רק משנגבה מן התוקפן מחיר, המונע ממנו לשוב ולתקוף כחפצו. | |
|
|
|
בשנת 2000, במהלך שיחות קמפ-דייויד ב', הוצעה לערפאת נסיגה מ-95 אחוז מן השטחים, אם רק יואיל לחתום על סופיות הסכסוך. אך הוא סירב, כי מבחינתו הסדר קבע כזה לא היה שם קץ לאחיזתה של ישראל באדמה. אף שישראל נסוגה באורח חד-צדדי מעזה ופינתה את כל יישובי גוש קטיף ולא הסתפקה רק בהקפאת הבנייה בהם, גמולה היה עוד מלחמה ועוד הרס, ולא השלום, שאמור היה לבוא עם סילוק ה"מכשול" לו. כלומר, לא זו בלבד שבעיני הערבים לא הייתה חסינות ליישוביה הוותיקים של ישראל, שמעבר לאלה החדשים ה"מסכנים את השלום", אלא אדרבא – משפונו החדשים, הגיע הזמן לגזור את הכָּרֵת גם על הישנים, כי לדעתם – חד הם.
היום אנו יודעים, כי אחד התמריצים העיקריים שהביאו את נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לירושלים, היה חששו שמא אופירה, ימית ושני תריסרי המושבים שבפתחת רפיח ובסיני, שאוכלסו במהרה במתיישבים ישראלים – אם לא ייעקרו ללא שוב, עלולים לצמוח לכדי ערים ועיירות רבות אוכלוסין, ששום חוזה שלום לא יוכל להזיזן ממקומן. הוא הבין שגורלן של יפו או של אשקלון לאחר 1948 עשוי לחזור על עצמו בסיני, אם יחלפו מספיק שנים, אשר יולידו מציאות חדשה שאין ממנה חזרה. חפזונו להשיג הסדר, שלאחר 15 שנות התיישבות עדיין היה הפיך, עורר אותו לפעול למען הסדר קבע.
עמדתם של הסורים והפלשתינים – שונה. הם סברו כי אין להם מה להפסיד אם יתמידו בסרבנותם, וכי שטחיהם ממתינים להם בקפאונם עד שיואילו ליטול אותם בחזרה מידי ישראל – לפי תנאיהם, ומהם ינסו שוב להכריע את ישראל. לא עלה בדעתם כי איבדו את שטחיהם תוך כדי הפניית תוקפנותם נגד ישראל, וכי לא זו בלבד שאין זה מוסרי להחזיר לתוקפן את העמדות שמהן יוכל לחדש את תוקפנותו, כל עוד אין הסדר אחר מוסכם, אלא שכל אימת שהתוקפן אינו ניזוק – יש בכך משום עידוד לתוקפנות חוזרת. אשר על כן, הרתעה מושגת רק משנגבה מן התוקפן מחיר, המונע ממנו לשוב ולתקוף כחפצו. לאחר מלחמת העולם השנייה – גרמניה התכווצה, בעוד שקורבנותיה התרחבו על חשבונה, וכך בין השאר נשמרת גם הרתעתה של גרמניה מעוד מעשה מלחמה.
לפיכך, ועד שייכון הסדר של קבע, רק פעילות התיישבות ישראלית תהווה תמריץ לערבים כיום, כמו לסאדאת אז, להזדרז ולבקש שלום, שאם לא כן, יגדל הפסדם ככל שיתמהמהו. אנו יודעים מן הניסיון בעזה, שכל היישובים היוצרים והפורחים הפכו לעיי חורבות, המשמשים היום עמדות טילים נגד ישראל. כלומר, הערבים ביקשו לנשל את ישראל משטחיה לא כדי לזכות באדמה יקרה, שחקלאי ישראל טייבו והשביחו, ולהפיק ממנה נכסי יבול, יצירה ותרבות, אלא כדי לעקור ממנה את היהודים ולהילחם בהם מתוך האדמות שפונו.
עדיף אפוא להתמיד בפיתוח בונה שלום ביישובינו ולאורך גבולנו, ורק משנראה סימנים ממשיים לכך שתרבות של שלום ושכנות טובה נבנית לצידנו, ניתן יהיה לדבר על פינויים, תוך לקיחה בחשבון של המצב החדש שיילך ויתהווה.
|