מביטה אני בקלמנטינה שהורידו מעליה את כסות קליפתה. שכבה לבנה דקה עוטפת את הבקבוקים הקטנים הנחבאים, בתנועה של חסד. היא שומרת עליהם, על כל הטוב באהבה ואני חושבת על דרכי בחיים ועם ילדיי, ומגלה כמה חסד עוטף אותנו.
נאמר שהעולם יכול להתקיים רק בזכות איש החסד המנסה להיטיב חסדים עם בני האדם ומלאכתו קשה עד מאוד. מעשה החסד, הוא הפעולה של הנתינה, המאפשרת לנו להתעלות מעבר לעצמנו. הנתינה מושרית באהבה ומתגלה בהושטת עזרה לזולת. לעיתים, מעשה החסד יכול להיות כרפלקס בגופו של האדם, מעין דחף של נדיבות המניע את העשייה בנתינה שאין לה גבול. דומה הדבר לאם שזה עתה יצאה מחדר היולדות, והיא מוכנה ומזומנה להניק מן החלב שבה לכל התינוקות עד שהם ישבעו ועד שתשבע אף היא. כמוה, כולנו מחפשים מישהו להעניק לו מן האהבה שברשותנו.
נחזור לסיפור הילדים, שפגשנו כבר בשער 2:
האישה אשר הייתה יושבת במעלה ההר ואורגת שמיכות טלאים מן החוכמה אל הרוחניות. אישה זו לא הסכימה לקבל תשלום עבור השמיכות. אפילו כאשר הגיע המלך בכבודו ובעצמו והציע תגמול מפואר עבור עבודתה, היא סירבה לו. האישה אמרה שהיא נותנת את השמיכות רק לאלה שהם עניים או חסרי בית ושהן לא נועדו לעשירים.
ברגעי נדיבות שופעת, היא הייתה יורדת, כאנרגיה של האל, למטה, אל בני האדם. אלה היו שכובים ומכונסים בתוך יגונם. היא הייתה עוטפת אותם בלילות הקרים ופותחת להם פתח לניצוץ של אור ופתח לתקווה. כמו רואה ואינה נראית, הייתה האישה מגיחה בלילה למאורתם, מבלי לבקש תגמול חיצוני ונעלמת חזרה למעלה. בכל יום היה מעשה החסד שלה חדש ובלתי ממוחזר.
כשעושה האדם חסד, הוא יכול לפעול ממניע פרגמאטי שיש בו רצון לתמורה. כלומר, לגמול חסד לאחרים כדי לגמול חסד עם עצמו, או למעשה לבדוק במה יוכל לזכות בעקבות החסד שלו. יש הטוענים שגם בלי מודעות כזו, האדם תמיד עושה כי הוא יודע שיקבל בחזרה. לעומת זאת, נמצא את האדם העושה חסד (כאותה אישה מן ההר), מתוך מניעים ערכיים טהורים. יאנוש קורצ'אק לדוגמא, שהפעים בגדולת מסירותו לקרוביו, בימים שאין לשון הרוח האנושית יכולה לדבר בהם אפילו.
עם זאת, שרבים עושים חסד שלא על-מנת לקבל תמורה, הרי שלעיתים אנו רואים תמונות מפתיעות. פושט יד ברחוב, שמקבל את תרומתו ומתחיל לספור בדקדקנות את סכום המטבעות שקיבל או אף מתבונן בנותן בעיניים שופטות על סגור ליבו.
עשיית החסד משלבת את גמילות החסד
כמעשה רות ועורפה, הגומלות חסד עם נעמי כשהן מתלוות אליה בדרכה לבית-לחם. אהבת הטוב שמתגלה ביניהן מביאה להתקשרות ויוצרת אחדות וקרבה. אהבה נצחית שיש בה קשר אישי וידידות, ממנה נהנים שני הצדדים, היא ביטוי ליסוד שבחסד. במיוחד בסיפורה של רות, חסד זו עשייה שיש בה הליכה ללא ידוע מתוך מקום אמיתי. זוהי דוגמה לחסד טוטלי.
אנו אוהבים להיות מושאי החסד, אך מתייגעים מדי מכדי להיות פעילי החסד בחיינו. בדרכי אני אל החסד, נדרשתי כל פעם מחדש לפתוח את עצמי. הפעולות נולדו בי בדרכן הצפונה והמעורטלת. בתחילה יכולתי לעשות רק רישום קטן של טוב במציאות, לעיתים הצלחתי לצבוע את התמונה באופן חד-פעמי בפעולה של חסד ועדיין לא הייתי נוכחת במלואי.
מעניין לשאול מה בין חסד, כפעולה מקרית וחד-פעמית של האדם ברגע של השראה, לבין חסד כדרך חיים, היינו כמעשה אמנות המבטא את אופיו של האדם ואת מהותו ועל-כן כדבר מתמשך.
אפשר לראות חסד גם בהתנהלות בעלי חיים:
האם החתולה המזהה את הסכנה בטורף פוטנציאלי לגוריה וחומקת מעיניו בדרכה האלגנטית ונושאת אותם בפיה למקום מבטחים. או כמו החסידה, שבשמה כבר מצוי החסד, כחלק מאורח חייה. כשמיכאל בן הארבע, הגיב לסיפור הברווזון המכוער באמירה שהוא היה מזמין את החיה הדחויה לביתו, שאלתי את עצמי האם זו הבעה מקרית של נדיבות או הפנמה של דרך חיים.
בימי חולין בירושלים ניתן לראות ברחוב אישה מוסלמית עם רעלה עוזרת לאישה יהודייה עיוורת עם שביס, לעבור את הרחוב. פעולה כזו של טוב, של תמיכה, היא חסד הזורם ומתפזר בגופיהן ובגופינו שלנו. התרגשות זו, היא המיתרים המתנגנים בתוכנו ברגש ופורטים ברטט הפנימי. להיות עדים למעשה חסד מאפשר לנו חיבור ישיר עם עצמנו, בלי מתווכים.
לפעמים, ברגעים שנראים קשים, אנו רואים את האחרים בסבלם, ודווקא אז אנו מוזמנים פנימה אל עצמנו. אנו יכולים להיות פגיעים ואנושיים ולהתחבר אל הגדולה שבנו, כדי לפזר מן הכוח החיובי שבא מן המלאות של החסד.
גם כאשר האדם רוצה לתת, רק מעטים יודעים איך. אחת השאלות שסיקרנו אותי, במיוחד כשהייתי נערה, הייתה איך אנשים ידעו כיצד לפנות אליי ומה להגיד לי ברגעים קשים. כמו בשירה של רחל שפירא - "אדבר איתך", בו יש פנייה לאדם סובל המתחפר בשתיקתו ומתואר סיכון מסוים במגע החסד כלפיו, שכנראה הצליח. הסיכון נובע מהטוטליות של חסד.
רחל שפירא אומרת בשיר: "לא אשאל אותך מדוע, לא אחריד את בדידותך, זהירה כמו מהססת, באותות חיבה וחסד, אדבר איתך". כנערה בוגרת ביקשתי לדעת כיצד אדע מתי להיענות לצרכיו של אדם אחר באופן שיהיה מתאים ומדויק ובמהלך מסעי למדתי אט-אט לחיות בצל החסד.
נסיעה שערכתי באמצע שנות ה-30 שלי, לארה"ב, הייתה משמעותית בהבנה של מהותו של החסד בחיי היומיום. נסעתי לבקר בני דודים שבנם, בן ה-14, חלה במחלה המובילה את האדם מטה אל ראשית הולדתו, ללא יכולת לצמוח ממנה הלאה. המחלה פגעה במח העצם שלו ודרדרה את מצבו הגופני בצורה קשה.
הייתה לי הזכות להתגורר איתו ועם משפחתו במשך כשנה ולישון במסדרון בו היה חדרו. מצבו היה בלתי נסבל בעיניו של אדם רגיל. הוא היה ילד גבוה שיכול היה למלא את כל אורך המיטה בגופו ולמרות זאת לעולם לא שכב במנוחה כי אבריו התעוותו במין ריקוד שהיה לו קצב משלו. פניו הלבנים והיפים זעו ברכותם, תוך שהוא ממלמל או צועק מיני מילים לא מובנות, מנסה לבטא את עצמו.
אני הייתי בוגרת, אך לא מספיק. זה היה שיעור עבורי ללמוד דברים חדשים וגם לגלות את שנחבא בי ולהוקיר אותו. בכל יום בילינו מספר שעות יחד, צפינו בתוכניות טלוויזיה. אני הסברתי לו אותן, תוך שהוא צוחק את צחוקו המתגלגל ומשנה טונים בלי שליטה. יש שהייתי מנגנת לו בחליל הצד שהבאתי איתי והרגשתי כמנגנת בשופר היוצא מן הלב. כשהוא התמתח וקרן, הבטנו זה בזו והבנו מעבר למילים - שפעת החסד שלו התערבבה בשלי. התחזקתי מן האור שזרם אליו והתגלה בנוכחותו והכרתי באור המסתלסל בתוכי, המניע אותי בקלות להיות איתו באמת.
יום אחד ערכנו משחק כדורסל בו שיחקתי כנגד האח הרפואי שטיפל בו, בחור גבוה וחזק ממני. הוא ישב בכיסא הגלגלים, בחצר ביחד עם בני משפחתו וכולם עודדו אותי. במהלך כל שנותיי כספורטאית מקצועית לא הרגשתי קלות רגליים ועוצמה שכזו כמו ברגעים שהסתכלתי עליו וראיתי את נחישות ליבו שורקת אליי: "תנצחי בשבילי, חזקה שלי". הרגשת אהבה מתמשכת פעפעה כל יום ויום. איכות של אהבה שניתן לסמוך עליה בכל מצב, נצח שבחסד.
בעשייה של חסד נעשה חיבור בין חסד, כאנרגיה היוצאת ממקום של מלאות פנימית, לבין החוויה של נתינה מתוך אהבה ושמחה שבפעולת החסד. פרץ מחשבות החוכמה מאוזן על-ידי הבינה ומאפשר תהליך של חשיבה היוצר צורה וסדר. את החסד, האור הטוב המציע את פרץ האהבה, מאזנת הגבורה המציעה כלי, דרכו ניתן לבטא אותה תחת סדר ומידה.
כל-כך נעים המקום של החסד: זרימה ללא מאמץ; חום אינסופי המחמם בנעימות; זר אינסופי של ברכות לחיינו. החסד מאיר את הדרך הלא ידועה באהבה עוטפת ומעניק תחושה של עובר המתכנס מוגן בתוך רחם אימו. כעובר, אני חשה מוכנה ליציאה, מגיחה וחוזרת כל הזמן מן המעטפת המרופדת אל החוץ. חשוב לזכור, כי תחושות מעין אלה, הן מצרך נדיר בחיי היומיום המלאים אתגרים וקושי, לכן עלינו לאחוז בחוזקה במצרך יקר ערך זה ולנצור אותו בקרבנו עד שיופיע שוב.
החסד יכול לשמש עבורנו ראי בו אנו יכולים להתבונן בעצמנו ובזולתנו ובמעשה החסד שלנו. כאשר נכוון את ראי החסד לתוכנו נוכל לראות את החסדים המוכרים שכבר ביקרנו בהם. ואם כבר פיתחנו קולטני חסד, נוכל לזהות את החסד שבאחר ולראות את שפע האור שבו ואת ליבו הנמס.