אמו של אלון ולד נאלצה לעמוד בפני הדילמה הקשה פעמיים. בפעם השנייה היא נשברה. בעלה, רמי, נפל במלחמת ששת הימים, והבן אלון התעקש ללכת בדרכיו ולהתגייס לשירות קרבי בחטיבת הצנחנים. לאחר שהצליח לשכנע את אמו שתחתום לו, ניגשו השניים לנוטריון בלשכת קצין העיר ברחובות. במאמר מרגש שכתב בביטאון אלמנות ויתומי צה"ל (אפריל 2008), משחזר ולד את ייסורי הימים ההם. "לחתימה קדמה שיחת הבהרה חד-משמעית, שבאה לוודא כי לאם ברורות לחלוטין ההשלכות", הוא כותב. "לאחר שלקחה נשימה עמוקה וארוכה, חתמה אמי על המסמך. אני מכיר את אימא כל כך טוב, את מימיקת הפנים שלה, את שפת הגוף. כלפי חוץ היא הצליחה לשמור על ארשת רגועה, אבל יכולתי לראות את סערת הרגשות אשר התחוללה בתוכה. אני זוכר שלא העזתי לפצות פה במהלך כל הפגישה וניסיתי לגמד את נוכחותי במקום למינימום".
אלון גויס, אך לאחר שלושה ימי עיכוב בבקו"ם התברר לו כי ייאלץ לבקש מאמו חתימה נוספת, הפעם מתוקף היותו בן יחיד, ללא כל קשר לעובדת היותו יתום צה"ל. כשהנוטריון ראה את האם ובנה שבים אליו, שיער כי באו למשוך את החתימה - נוהל שהצבא מאפשר להורים שחזרו בהם. "כשהובהרה טעותו והבין כי אותה אלמנת צה"ל צנומה ונחושה היושבת מולו בסך-הכל נופלת לכפל קטגוריות אומלל כל-כך, אשר מחייב אותה להמר בשנית על חיי בנה ועל שפיותה", כותב ולד, "הוא פלט אותו משפט אומלל שחבל שאיני יכול להשמיע לכם אותו, אבל דמיינו אותו נהגה בדרמטיות ובהטעמה יתרה עם דגש חזק על כל מילה ומילה ועם קפיצה צווחנית משהו בהברה האחרונה: 'את בכלל מודעת למה שאת עושה?!'. זה כבר היה יותר מדי בשבילה, אי-אפשר היה יותר להדחיק את הרגשות העזים. מנבכי התודעה העמוקים עלה זיכרון הצער, האבל וההכרה. אימא התמוטטה בבכי. 'אני בסך-הכל אימא', נאנקה, 'אני לא אלוהים, למה אתם דורשים ממני לשחק בגורל של בני?'"
לחששם של ההורים השכולים יש כמובן על מה להישען. מלאך המוות אינו נוהג להתעמק בהיסטוריה המשפחתית לפני שהוא יוצא לדרכו, וכבר אירע לא פעם שהורים שאישרו לבנם להתגייס למסלול קרבי מצאו עצמם מתמודדים עם שכול כפול. כך היה במקרה של
סרן ניר פורז מסיירת מטכ"ל, שאביו מעוז נפל כטייס במלחמת יום הכיפורים, והוא עצמו נהרג באוקטובר 1994 בניסיון החילוץ הכושל של נחשון וקסמן. גורל אכזרי דומה פקד את משפחת שמיר, שבה האב דובי נהרג בתאונת אימונים בעת שבנו ערן היה בן שנתיים, והבן נהרג בלבנון במאי 1997 כסגן מפקד סיירת הצנחנים. אמו דסי סירבה להתראיין לכתבה, אך הסכימה לומר שגם היום היא לא מתחרטת על האישור שנתנה לערן. "החתימה הזו הייתה חלק מעולם הערכים שאני ממשיכה להאמין בו ושערן האמין בו".
גם במשפחת קיט היכה השכול פעמיים, בנסיבות שונות. כשהגיעה שעתו של הבן השלישי להתגייס, לא הסכימו הוריו לאפשר לו לשרת ביחידה קרבית. לדבריהם, עד היום הם סובלים ייסורי מצפון על כך.
הבן הבכור למשפחת קיט, ישראל, נפטר בגיל 16 ממחלה קשה. שמונה שנים לאחר מכן ביקש אופיר, הבן השני, להתגייס ליחידה קרבית. "הייתה לו מוטיבציה אינסופית, והוא הבהיר לנו שיילך לקרבי ושאין שום אופציה אחרת", מספרת אמו דינה. מכיוון שישראל לא נהרג במהלך שירות צבאי או בפיגוע, לא נדרשה חתימת הורים כדי לאפשר את גיוסו של אופיר ליחידה קרבית, והוויכוח נותר בין קירות ביתה של המשפחה. "אמרנו לו 'אופירי, למה קרבי? למה לא תהיה ג'ובניק?' אבל הוא הלך רק בגדולות. 'נראה לכם? רק קרבי', הוא אמר לנו. לא היו אצלו פשרות או הנחות".
אופיר התגייס לפלוגת ההנדסה של גבעתי. ביוני 2001 נהרג ליד היישוב דוגית ברצועת עזה. "הוא צלצל אליי ביום שישי בשעה 16:24", מספרת דינה. "'שבת שלום, אימא', הוא אמר. 'תמסרי לאבא שיש כאן ים יפה ונוף מקסים'. ואז הוא אמר שהוא חייב לסיים כי קוראים לו. בחמש הודיעו שהיה פיגוע, והעולם שלי חרב".
במשפחת קיט נותר רק בן אחד, יאיר. שנתיים לאחר הפיגוע בדוגית עמד גם הוא לפני גיוס. "מאוד רציתי ללכת לקרבי, אבל זה נפל בעקבות המצב הרגיש", מספר יאיר, כיום סטודנט למינהל עסקים. "אני מאמין ששירות ביחידה קרבית הוא התנסות חשובה שתורמת לעיצוב האישיות, ולכן תמיד ארגיש שהחמצתי משהו. ניסיתי לשכנע את ההורים שלי שיחתמו, אבל הם לא היו מוכנים לשמוע. בשנה שקדמה לגיוס ניהלנו הרבה דיונים בנושא. בסופו של דבר שירתי במודיעין".
בשל האובדן הכפול, הביעה קצינת הנפגעים המלווה את המשפחה תמיכה בעמדת ההורים, וניסתה לשדל את יאיר לוותר. "הסבירו לי שאין מצב שהצבא יגייס אותי לקרבי. ויתרתי כשהבנתי שזה באמת לא אפשרי. כשאחד נשען על שניים זה קל, אבל כששניים נשענים על אחד זה לא פשוט. יש עלי אחריות כבדה שמלווה אותי לכל מקום, כשאבא ואימא הם השניים שנשענים עלי".
"אחים שכולים מאבדים לא רק אח אלא גם את ההורים", מוסיפה דינה. "יאיר שלי חשב עלינו כל-כך הרבה. כמה הילד הזה דואג לנו. גם כשביקש ללכת לקרבי, הוא לא רצה לפגוע בנו, אפילו שבסופו של דבר זה היה על חשבונו. בפנים הוא ידע שלא נכון לעשות לנו את זה. גם במהלך השירות הלא-קרבי שלו דאגנו לו. לא ישנו בלילות. אני חושבת שהלחץ שלנו קצת השפיע עליו".
בדיעבד היא סבורה שטעתה כשמנעה מבנה לממש את שאיפותיו. "עברתי תהליך ואני מבינה שצריך להרפות ממנו, לתת לו להיות עצמאי. אני חושבת שאם היום הייתה מגיעה אליי קצינת הנפגעים, הייתי מאשרת ליאיר להתגייס לקרבי. אני כבר מבינה שזה פגע בו, שזה היה ויתור גדול מדי".