לאחרונה אני מוצא את עצמי שב ותוהה אודות מנהיגינו הנוכחיים ומשווה אותם למנהיגים בעבר. אני חייב לציין שאילו המנהיגים הוותיקים היו היום בחיים, כנראה שהיום הם היו נחשבים לנכס לא אלקטוראלי...
אני מדבר כאיש בעל דיעות ימניות - לא אבוש ולא אסתיר זאת, אך כאשר אני בוחן את היחס בין מנהיגי ה"ימין" בעבר לבין מנהיגי ה"שמאל", לא בטוח שאני עם ה-"ימין"...
אפרט. לאחר מלחמת יום הכיפורים האשימו את גולדה מאיר בכך שהיא החמיצה את השלום עם מצרים שכביכול הציע לה הנשיא סאדאת. אותם מקטרגים טענו בזמנו כי גולדה יכלה למנוע את המלחמה לו רק הייתה נאותה לקבל את ההצעה הנדיבה מכיוון מצרים, ובסירובה גרמה לפתיחת המערכה כנגד ישראל - מלחמה שכידוע, עלתה למדינת ישראל באלפי קורבנות.
הדעה הזו על "סרבנותה של גולדה לשלום" נכנסה חזק לתודעה הקולקטיבית והפכה להיות למין אקסיומה, אקסיומה שאין צורך להוכיחה. זוהי "אקסיומה" אבסורדית ומופרכת מן היסוד - גולדה לא הייתה ראש ממשלה שנקטה במדיניות של "אף שעל"; להיפך, היא הייתה מוכנה ללכת לוויתורים מרחיקי לכת. היא הסכימה לוויתורים על רבים משטחי סיני, אך לא הסכימה לוותר על כל סיני עד הגרגר האחרון, וגם זאת רק בתנאי שיהיה שלום אמת ולא "שלום" בסגנון שיש לנו כיום. בגלל זה גם לא נכנעה לכל הדרישות של מצרים.
גולדה, שעמדה בסירובה לדרישות המצריות, הפכה בעל כורחה לשק החבטות של ה"נאורים" בחברה הפוסט ציונית. מה לא אמרו עליה? "סרבנית שלום", מנותקת מהמציאות, לעגו לה ועלבו בה בפומבי. כבר 36 שנה נערך לגולדה מסע של רצח אופי. טוענים שאם לא מנעה את המלחמה ב-73', סימן שגרמה למלחמה...
אינני טוען כי גולדה חפה מטעויות לפני מלחמת 73'. גולדה ידעה על ההכנות של מצרים למלחמה אך פחדה לצאת במתקפת מנע (בדיוק כמו שהיום מפחדים המנהיגים ליזום מהלכים נגד הטרור האיסלאמי בשל דעת הקהל העולמית). גולדה לא הכריזה בזמנו על גיוס טוטאלי של מילואים, אבל למרות זה ובגלל עמדת הנחיתות ההתחלתית, הניצחון שהושג ב-73' גדול יותר מהניצחון בששת הימים. בסופה של המלחמה היינו במרחק של 40 ק"מ מדמשק ו-101 ק"מ מקהיר.
המלחמה הזו (למרות ההתחלה הצולעת) חיזקה מאוד את כושר ההרתעה של צה"ל. רק אחרי המלחמה הזאת החלו הערבים להבין שאי-אפשר להביס את ישראל בשדה הקרב.
יסלחו לי הפמיניסטיות, אך במלחמה התנהגה גולדה כמו "גבר אמיתי" ואי-אפשר לקחת ממנה את המנהיגות שגילתה לעומת ההססנות והרפיון של שר הביטחון משה דיין, שדיבר כבר על חורבן הבית השלישי.
אני מוכרח לציין שרק בגלל שהיה לישראל את מרחב התימרון של סיני לא הפסדנו במלחמה הזו.
והנה, דווקא "מנהיג הימין" מנחם בגין היה זה שהחזיר את סיני עד הגרגר האחרון, דבר שגולדה בחיים לא הייתה מסכימה לו. קיבלנו הסכם הפסקת אש ותו לא, אותו מצב בדיוק שיש לנו עם סוריה בצפון שזה מצב של אי לחימה. דווקא מנחם בגין "מנהיג הימין" גילה נדיבות יתר ביחס לגבולות הויתורים שלו.
ואוסיף עוד חטא על פשע – בגין, בהתנהגותו כלפי הממסד הישן, גילה חולשה ורפיסות במיוחד בכל הנוגע לכלי התקשורת ולאליטות הישנות ששם היו מוקדי הכוח. בגין אמר אז "יש שופטים בירושלים", וכאשר שאלו אותו "מר בגין, נבחרת לתפקיד ראש הממשלה הימני הראשון. אתה לא חושב שצריך גם למנות אנשי ימין לעמדות בכירות?", ענה בתמימות "ומה יעשו אותם אנשים? - יהיו מובטלים, יש להם משפחות לפרנס". זה היה החטא על פשע של בגין שחוץ מהטעות היסודית של "שטחים תמורת שלום" גם השאיר ובעצם הפקיר (בגלל רחמיו ותמימותו) את התקשורת ושאר מוקדי הכח בידיים של השמאל.
בהתחלה הם פחדו מה"ראש החדש" אבל מהר מאוד החלו לנצל זאת בפעילות נגדו ונגד ראשי הממשלה מהימין שבאו אחריו עד עצם היום הזה. מיותר לציין שגם ראשי הממשלה הבאים מה"ימין" המשיכו את הרפיסות של בגין ביחס לאליטות ואלה "גמלו" להם על כך בזה שראשי הממשלה מהימין שילמו על כך בבחירות...
בתחילת מאמרי ציינתי שאני מתגעגע למנהיגים של פעם ודווקא ל"מנהיגי השמאל". הסיבה העיקרית היא שמנהיגי השמאל ידעו לממש את שלטונם ואילו מנהיגי הימין המשיכו לממש את שלטון ה... שמאל.
בנוסף לכך, לא בטוח שמה שנחשב בעבר "שמאל" הוא גם היום שמאל ולא כל מה שנחשב אז והיום ימין הוא באמת ימין והמבין יבין...
חומר למחשבה למנהיגינו הנוכחיים.