פגישת אובמה–נתניהו–אבו מאזן והשיחות שניהל הנשיא האמריקני, בנפרד, עם כל אחד מן הצדדים, נראות בעיני מומחים למיניהם ועיתונאים יודעי דבר, כמהלך שלא הייתה בו כל תועלת. אותם גורמים שדבריהם מן העבר הקרוב והרחוק התבררו כבדיה ולא יותר מכך, יודעים עתה להעריך שוב, על סמך ניסיונם הראוי לכל שבח, שהפסגה הייתה כישלון גמור והנשיא האמריקני הוא בסך הכול נמר מנייר. כפי שהערכותיהם של המומחים בעבר היו שגויות, גם הפעם הם טועים ובגדול, או שמא הם כותבים מהגיגי לבם. הם אינם אלא נביאי האתמול.
כל מי שעקב ברצינות אחר המהלכים שהובילו לפסגה, על הנאמר בנאום אובמה בתום המפגש ודבריו הברורים והחריפים בפני העצרת, אינו יכול להגיע למסקנה אחרת והיא שהמדובר, למרות דבריהם של המלגלגים, בנשיא נחוש, החותר להשיג את מטרותיו מבלי לקמץ במאמצים, האומר את אשר על לבו מבלי לעטוף את דבריו במיני ניסוחים דיפלומטיים מסורבלים וחסרי תוכן. ראוי שאזרחי ישראל, ומנהיגיה במיוחד, לא יזלזלו בו ובאנשיו.
אובמה לא סטה כהוא זה מתוכניתו. החלפת הביטוי 'הקפאת ההתנחלויות' במילה 'ריסון' אין בה כל משמעות עת שהנשיא אמר בריש גלי שההתנחלויות מהוות סלע מחלוקת לא רק עם הפלשתינים, אלא עם האמריקנים. מעולם אף ממשל אמריקני לא הכיר במפעל ההתיישבות מעבר לקווי 67'. אובמה ממשיך באותה המדיניות, אלא שהשינוי נעוץ בכך שהנשיא הבהיר לכל מי שלא רצה לשמוע ש"המריחה" של הזמן הגיעה לסיומה. יותר ברור מכך לא ניתן לדבר.
ה"גל" האמריקני עדיין בהתהוותו והוא מאיים על ישראל. טענתי בעבר ואני חוזר וטוען כאן בצורה ברורה וחד–משמעית: יש בישראל קונצנזוס רחב ביותר לא לחזור לקווי 67', לא לחלק מוניציפלית את ירושלים (אולי פונקציונלית), ולאו מוחלט לזכות השיבה. סביב קונצנזוס זה יכולה ממשלת ישראל לבנות תוכנית הגיונית שהאמריקנים יוכלו לחיות עמה. למגינת לבנו, ממשלת ישראל ממשיכה להתנהל כמו בעבר, היינו להגיב להצעות תוכניות או יוזמות של אחרים במקום ליזום מהלך רחב בו יתמכו מרבית אזרחי ישראל והמפלגות הציוניות. במרכז היוזמה חייבים להעלות את נושא ירושלים וזכות השיבה. ישראל חייבת להודיע שהיא מוכנה ללכת לשיחות רציניות אשר יכללו את הנושאים החשובים ביותר הנתונים במחלוקת. להסתפק בכך שהנשיא אובמה הצליח לכופף את אבו מאזן להגיע למפגש משולש ללא תנאים מוקדמים, זו נחמה פורתא, על גבול הילדותיות. אז אבו מאזן הסכים, התכופף, השפיל את עצמו ולא עמד על התנאים המוקדמים. ואז מה? האם עובדה זו תמנע ממנו, היה וייפתחו שיחות, לדרוש את כל מה שהוא העמיד כתנאים מוקדמים? ודאי שלא, אך כשאין משהו מהותי לומר, מסתפקים ב"תיקו" ומנסים למכור אותו כניצחון סוחף.
שניים מתוך הטרויקה שהייתה בארה"ב, נתניהו וברק, יודעים היטב מהם גבולות הנתינה שלהם ומהן הדרישות הפלשתיניות. הם היו ראשי ממשלה והיו מעורבים, עד מעל הראש, במשאים ומתנים בלתי פוסקים, בתרגילים דיפלומטיים וביזיונות רבים. והיא הנותנת: יש לגבש תוכנית שלא תחזור על אותם נושאים שנידונו עד כלות הנשימה בעבר. הגיעה העת לשים על השולחן את הכבדים שבנושאים ולנסות להגיע לאיזשהו הסדר.
למען ההגינות, אבהיר היטב, כפי שעשיתי זאת בעבר: לעניות דעתי אין כל דרך אפשרית להגיע להסדר על ירושלים, ודאי לא על זכות השיבה. אין כיום מנהיג פלשתיני, וגם לא בעתיד הקרוב, שיעז לוותר על זכות השיבה. האמריקנים חייבים להבין זאת לא כתוצאה של הצהרות, אלא לאחר מו"מ רציני שיוכיח שהפלשתינים אינם מוכנים לוותר על זכות השיבה המהווה עבור ישראל סכנת כליה. כל הניסיונות בעבר להוכיח זאת לעולם כולו, נכשלו כישלון חרוץ.
התנעת תהליך מדיני חשובה לישראל יותר מכל צד המעורב. בפני ישראל ניצב אותו ליצן אירני המעלה כל פעם את תורתו הגזענית והרצחנית. אותו ואת חבר מרעיו יש להעביר מן העולם. ישראל לבדה אינה מסוגלת למגר את המשטר האירני הנוכחי. האמריקנים והאירופים חייבים להיות השותפים הפעילים לכך. רק משום סיבה קיומית זו יש לצאת לתהליך מדיני, על-פי קווי המתאר שלעיל.
