כתבתי לא אחת בנימה אוהדת על 'כנס אילת לעיתונות'. נכחתי בו פעמיים. במקצוע שעורך 'ידיעות אחרונות' בעבר, משה ורדי, קרא לו "מקצוע אהבתנו", יש צורך אמיתי להתכנסות שנתית, חשבון נפש, ליבון ודיון בשיתוף אקדמיה.
יש לכינוס פן נוסף: מפגש של עיתונאים פעילים וצעירים בקו החזית הקשה של חופש הביטוי בין הון לבין שלטון – עם ותיקים שהביאו עימם לכינוס רצון לחלוק ניסיון חיים, דבקות בתקנון אתיקה - ודרך שהייתה בה גאווה מקצועית בלתי מתפשרת. לא מפני שהותיקים היו אמיצים יותר – אלא מפני שהיה להם ביטחון תעסוקתי שאין לדור הצעיר בתקשורת.
ורדי – שעבדתי בהנחייתו לאורך שנים - היה עורך התוכן של הכינוס הראשון באילת. בכינוס השני והשלישי שיתקיים בשלהי נובמבר החליטו המארגנים לוותר על שילובה של אישיות בכירה, בעלת ותק ומוניטין מוכח, בראשות ועדות התוכן המעצבות את הכינוס, אולי מפני שאישיות מן הדגם הזה נוטה להיות עצמאית (מאד? מדי?) בשיקוליה.
אגודת העיתונאים בתל אביב סיפקה את הצורך במפגש שנתי החל מכנס אילת הראשון בנובמבר 2007 – ויצרה מסורת ברוכה. אלא שנקודות החולשה והתורפה של ההתאגדות העיתונאית בישראל – מה שנותר מן היוניון העיתונאי של עידן החוזה הקיבוצי - משתקפות גם בהכנות לכינוס השלישי.
אי-אפשר לקחת ממנכ"ל אגודת העיתונאים בתל אביב יוסי בר-מוחא את הזכות הגדולה על הפקת ודחיפת הרעיון ומימושו בפועל באילת. אני מכבד מאד את תנופת העשייה שלו שנותנת חיים חדשים ל'בית סוקולוב'- ולא רק לבניין. כמובן, עיתונות איננה מקצוע של מפרגנים וכל מי שמזיז משהו לכאן או לכאן – חשוף לביקורת. אך בר-מוחא הרים כינוס שיש לו משקל.
אלא שלקראת הכינוס השלישי נראה כי האירוע הזה נושא יותר ויותר את חותמו המורכב של המנכ"ל– ולא עם כל מרכיביו של החותם הזה אני יכול להזדהות. בעיקר: לא עם הנטיה לריכוזיות שמחליפה בפועל ומייתרת מסגרות לשיתוף פעולה ובעיקר את המסגרת הידועה כאיגוד הארצי של עיתונאי ישראל.
בקשות חוזרות ונשנות שלי ושל חברי באגודת העיתונאים בירושלים לאפשר הידברות פתוחה בכל הקשור לדגשים בכינוס – לא נתקבלו בעין משלבת. מה שרואים מרחוב אגרון בירושלים עשוי להשלים – לפעמים - את מה שרואים מרחוב קפלן בתל אביב.
משמעותי וטעון תיקון דחוף: הניהול הריכוזי שבא על חשבון דיון פתוח לפני החלטות הגיע עד כדי עיקור וריקון מוחלט מתוכן של מוסד הגג המשותף לשתי אגודות העיתונאים - בירושלים ובתל אביב: האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל.
ועדת הביקורת של אגודת העיתונאים בירושלים התריעה על כך. היו פניות בכתב ובעל פה לאגודה התל אביבית בדבר הצורך בקיום התקנון של האיגוד הארצי, אך הן נדחו כמו שדוחים פניות מן הסוג הטרחני.
כינוס שנתי מקיף של העיתונאים בישראל היה אמור להיות מופק בברכתו ובמעורבותו הפעילה של האיגוד הארצי, דוגמת המודל של לשכת עורכי הדין ופעילות הועד המרכזי של הלשכה מול מחוזותיה. אלא שהאיגוד קיים בעיקר על הנייר – והחותמת שלו נשלפת לעיתים על-ידי ראשי האגודות לצורך חתימה על הסכמים, מחאות ומסמכים רשמיים.
בפועל – לא התקיימו במועדן בחירות לראשות האיגוד, אין מפגשים מסודרים של נציגי עיתונאים מכל רחבי הארץ במסגרת האיגוד, אין פעילות מוסדרת של ועדות. כל מה שעלול לפגום בריכוזיות הניהול התל אביבי הושם במקפיא. יש חשיבות ביישום בפועל של עקרון ההתנהלות הדמוקרטית באיגוד, של החופש להביע דעה אחרת, של החלטה מוסכמת המתקבלת רק לאחר דיון פתוח ושקוף.
חצי נחמה: יש יחסי שיתוף פעולה טובים בין ראשי האגודות בירושלים ובתל אביב, אלא שהם אינם יכולים להוות תחליף למוסדות של איגוד הפועל על-פי תקנון. גם כשאין מצליח כמו ההצלחה - אין לקבל בהשלמה היעדר פעילות מבוקרת ומסודרת.
אני רוצה לראות בעתיד את חברי האגודה הירושלמית מעורבים ופעילים בכל שלבי ההכנה של כינוס אילת – בשותפות מלאה. במישור הבינלאומי תרמה האגודה הירושלמית את חלקה הצנוע ביוזמה להזמנתו לכינוס של לורנצו דל בוקה, מבכירי האיגוד האיטלקי. היוניון האיטלקי היה הקול היחיד באירופה שהתקומם על סילוק העיתונאים הישראלים מן הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים אחרי 'עופרת יצוקה' ובשל טעמים שהיו בעיקרם קו אנטי ישראלי חריף.
אני מקווה כי האיגוד הארצי אכן יחזור לפעילות מלאה בעתיד על-פי כל סעיפי התקנון שלו - ויקום מחדש. אחדות היא מצרך נחוץ מאד לשורות המקצוע הנאבק על זהותו ומעמדו. אי-אפשר לכפות אחדות ושיתוף פעולה ואפילו לא קיום תקנון. כל אלה יבואו רק מתוך מודעות והסכמה.
אחרי שוך תהילת הכינוס השלישי יתכן כי המסר יגיע אפילו עד תל אביב ועד בר-מוחא ואבי פז - יו"ר האגודה התל אביבית ובחירה טובה מאד של חברי האיגוד שם. פז, ככל שהערכתי מגעת, הוא בהחלט שותף למי שרוצה בשיתוף פעולה משמעותי כלל ארצי, בין כל העיתונאים – בכל הגילאים ובכל כלי התקשורת.
אנחנו אלה - עיתונאים פעילים וכאלה שהקדישו את מיטב שנותיהם למקצוע – המטיפים השכם והערב לפוליטיקאים על הצורך בשקיפות ובאחריות משותפת ומנהל צמוד לכללים מוסדרים ומוסכמים.
אנחנו חייבים בדק בית - תחילה.