פרשה של נבזות

בפרשה זו באה לידי ביטוי מלוא העליונות העצומה של התעמולה הישראלית על כל המתחרות, אם יש כאלה. התקשורת העולמית קיבלה, כמעט ללא חריגים, את המינוח הישראלי. בכל העולם דובר על החייל הישראלי "החטוף", לא "השבוי". העיתונים הבריטיים או הגרמניים, שהשתמשו בביטוי זה, לא היו מעלים על דעתם להשתמש במילה זו לגבי חייליהם שלהם באפגניסטן. השם גלעד שליט התגלגל מלשונם של מנהיגי העולם כאילו היה, לפחות, אחד מהם. ניקולא סרקוזי ואנגלה מרקל מדברים עליו חופשי-חופשי, מתוך ביטחון מוחלט שמאזיניהם מבית יודעים מיהו. שחרור "החייל הישראלי החטוף" הפך למטרה מוצהרת של כמה ממשלות. ניסוח זה כשלעצמו מעיד על יעילות התעמולה הישראלית. המשא-ומתן המתנהל בין ישראל וחמאס, בתיווך גרמניה ו/או מצרים, הוא על חילופי-שבויים. לחילופים של שני צדדים - שליט מכאן, אסירים פלשתינים מכאן. אבל בעולם, וגם בישראל, מדובר רק על שחרור החייל הישראלי. המועמדים הפלשתינים לשחרור הם רק אובייקטים, סחורה, ללא צלם אנוש. האם הם אינם סופרים את הימים, וכמוהם הוריהם וילדיהם? המכשול הגדול ביותר לחילופים אלה הוא מושגי, עניין של לשון. אילו דובר על "לוחמים פלשתינים" לא הייתה בעיה. שחרור לוחמים תמורת שחרור לוחם. אבל ממשלת ישראל - כמו כל הממשלות הקולוניאליות בעולם לפניה - אינה יכולה להכיר במורדים מקומיים כב"לוחמים", הפועלים בשליחות עמם. הקוד האתי הקולוניאלי - כמו הקוד האתי של הפרופסור אסא כשר, מטהר השרצים הלאומי (בלשון צה"ל: מש"ל) - מחייב את סיווגם כ"טרוריסטים", "מחבלים" שיש להם "דם על הידיים", פושעים פליליים, רוצחים שפלים. שיר אירי נוגע ללב מספר על לוחם-שחרור אירי נודע המבקש, ערב תלייתו, להתייחס אליו כאל "חייל אירי" ולהוציאו להורג בירייה, במקום "לתלות אותי ככלב". בקשתו נדחתה. כאשר מדברים על שחרור מאות רוצחים תמורת חייל ישראל, זה נתקל במחסום פסיכולוגי אדיר. חיים ומוות ביד הלשון.

מכמה בחינות, פרשת גלעד שליט היא משל לסכסוך ההיסטורי כולו. מושגים טעונים מכתיבים את התנהגות המנהיגים. הנרטיבים השונים והמנוגדים של שני העמים מונעים הבנה אפילו בעניינים קטנים לכאורה. המחסומים הפסיכולוגיים עצומים. היתרון התעמולתי הגדול של ממשלת ישראל, שבא לידי ביטוי בפרשת שליט, עומד עכשיו במבחן גם בפרשת דוח השופט גולדסטון. מאמציה של ממשלת ישראל למנוע את העברת הדוח למועצת הביטחון או לעצרת הכללית של האו"ם, או לבית המשפט הבינלאומי בפראג, נתמכים על-ידי הנשיא ברק אובמה ורוב מנהיגי אירופה. האזרחים ברצועת-עזה, כמו האסירים הפלשתינים בכלא הישראלי, הפכו לסחורה. הם אובייקטים חסרי צלם אנושי. ואשר לגלעד שליט: יש לדרוש את זירוז המשא-ומתן כדי להביא לחילופי-שבויים בעתיד הקרוב ביותר. עד אז יש לתת למתווכים התחייבות חד-משמעית שלא ייעשה ניסיון לשחררו בכוח, תמורת הסכמת החמאס להפגיש את השבוי עם נציגי הצלב האדום, ואולי גם עם משפחתו. כל השאר הוא מניפולציה ומס-שפתיים.

הסכנה הגדולה ביותר המרחפת על ראשו של גלעד מאז נפילתו בשבי לא באה מצד החמאס, אלא מצד צה"ל. ברור שאילו הייתה לו הזדמנות, היה צה"ל מנסה לשחרר אותו בכוח. זה טבוע עמוק-עמוק במהות האתוס של צה"ל: אסור להיכנע ל"חוטפים". אילו הייתי אביו של גלעד ומהמתפללים, הייתי מתפלל בכל יום: אנא, אלוהים, אל תניח לצה"ל לגלות את מקום הימצאו! מפקדי צה"ל מוכנים לקחת סיכונים עצומים כדי לשחרר שבויים בכוח, במקום לשחרר אסירים פלשתינים. נראה שזה עניין של כבוד. בפעולת-שחרור מסכנים את חיי המשחררים. אבל קודם כל מסכנים את חיי השבוי עצמו. אחת הפעולות המפוארות ביותר בתולדות צה"ל הייתה פעולת אנטבה ביולי 1976. במבצע שכל העולם התפעל ממנו, שוחררו 98 נוסעים של מטוס "אייר פראנס" שנחטף ונחת בנמל-התעופה של אנטבה באוגנדה. שיכרון-הניצחון במדינה לא ידע גבול. רק אחד המשחררים - אחיו של ראש-הממשלה הנוכחי - נהרג. בתרועות-הניצחון נשכחה עובדה קטנה: בפעולה הנועזת נלקחו סיכונים עצומים. די היה בכישלון פרט אחד בפעולה המורכבת כדי להמיט אסון על החטופים. הפעולה יכלה להסתיים במרחץ-דמים נורא. מכיוון שהצליחה, לא העז איש להציג שאלה זו. תוצאות המבצע לשחרור החטופים במינכן באולימפיאדת 1972 היו שונות מאוד. כאשר המשטרה הגרמנית ניסתה לשחררם, בעידוד ממשלת גולדה מאיר, נהרגו כל הספורטאים. רובם נהרגו, כנראה, מכדורי המשטרה הגרמנית. ולראיה: עד היום מסרבות ממשלות ישראל וגרמניה לפרסם את דוח הנתיחות לאחר-המוות. אותו הדבר קרה כעבור שנתיים כאשר ניסה צה"ל, בפקודת גולדה מאיר ומשה דיין, לשחרר את 105 הילדים שנחטפו בעיירה מעלות על-ידי אנשי "החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין". הפעולה נכשלה, 22 ילדים ו-3 מורים נהרגו. גם במקרה זה נראה שחלקם נהרגו מאש המשחררים. דוח הנתיחה לאחר-המוות לא פורסם. אותו הדבר קרה כאשר ניסה צה"ל ב-1994 לשחרר את החייל ה"חטוף" נחשון וקסמן בגדה המערבית. היה מידע מהימן, הפעולה תוכננה בקפדנות, משהו השתבש והשבוי נהרג. באחרונה נודע שקצין בכיר קרא לחייליו ערב קרב להתאבד ולא ליפול בשבי, ונתן הוראה לירות ב"חוטפים" גם כאשר זה מסכן את חיי החייל ה"חטוף". ייתכן מאוד שאחת הסיבות להתמשכות סבלו של גלעד שליט נעוצה בתקווה של מפקדי צה"ל לקבל מודיעין על מקום-הימצאו של השבוי. אין זה סוד שרצועת-עזה שורצת מודיעים. עשרות המקרים של "חיסולים ממוקדים" ורבות מפעולות "עופרת יצוקה" לא היו אפשריים ללא קיומה של רשת מסועפת של משת"פים שגויסו בעשרות שנות הכיבוש. למרבה הפלא - וזה באמת דומה לפלא - לא הצליח השב"כ עד היום לממש תקווה זו. נראה ששוביו של שליט מצליחים להקפיד על קונספירציה מושלמת. זה מסביר, אגב, את סירובם העקשני להפגיש את השבוי עם נציגי הצלב האדום, להעביר מכתבים אליו וממנו ולמסור לו חבילות (שיכלו לכלול מכשירי-איתור מתוחכמים). ייתכן שזה הציל את חייו. אפשר להניח שגם קלטת-הווידאו שנמסרה ביום שישי (2.10.09) למתווך הגרמני, תמורת שחרור 21 אסירות פלשתיניות, הוכנה בקפדנות כך שלא תאפשר בכל צורה שהיא את זיהוי מקום החזקתו של השבוי.

ההתכחשות החלה מהרגע הראשון. ממשלת-ישראל סירבה לקרוא לנפילה-בשבי בשמה, וטענה שזאת הייתה "חטיפה". תקשורת ישראלית ממושמעת, הצועדת בענייני הביטחון כגדוד פרוסי אחרי הגנרלים, הצטרפה למקהלה. אף עיתון אחד, אף קריין רדיו וטלוויזיה אחד, לא דיבר ולוא פעם אחת על "החייל השבוי". כולם, כולם, כמעט בלי יוצא מהכלל, דיברו מהיום הראשון על "החייל החטוף". למילה הזאת יש משמעות. כל צבא בעולם רגיל להחליף שבויים. בדרך כלל זה נעשה בתום המלחמה. לעתים זה נעשה גם במהלך של מלחמה. הצבא משחרר את לוחמי האויב תמורת שחרור לוחמיו שלו. לגבי חטופים, המצב שונה לגמרי. כאשר פושעים חוטפים אדם ודורשים כופר, יכול להיות מקום לשאלה אם לשלם את המחיר. זה יכול לעודד חטיפות נוספות. זה מעניק פרס לפושעים. מהרגע שגלעד שליט הוגדר כ"חטוף", נגזר עליו כל מה שקרה לו מאז. הוא גם איבד את כבודו כחייל. חייל אינו "חטוף". מיליוני החיילים שנפלו בשבי במלחמת-העולם השנייה - גרמנים, רוסים, בריטים, אמריקנים ואחרים - היו נעלבים אילו הוגדרו כ"חטופים".