גלעד, חייל צה"ל יקר;
אני כותב מכתב זה בהנחה כי תנאי כליאתך ישתנו בהתאמה לאלה שמעניקה ישראל לפושעי הטרור. ואם כך יהיה, אני מצפה ממך כחייל צה"ל, האמון על בטחון המדינה - כי למעט בני משפחתך, תבהיר לכל מי שפועל לשחרורך מהשבי, על כך שביטחון ישראל קודם לכל דבר ודבר. כבר מבראשית עלי להתנצל בפניך על עצם פרסום המכתב, כל שכן משום תיאור מקצת מהקרבות שניהלתי. אנא, עליך להבין. נוכח טירוף המערכות הציבורי בעניין שחרורך מהשבי, עלי להוכיח לציבור את זכותי (לא רק בזכות חופש הביטוי), להצביע בפני אלה הפועלים למענך מתוך רגש ומעט מדי שכל ישר - על חובת ההקרבה, המחייבת כל חייל בצבא ההגנה לישראל.
כפי שתבין, אני כואב את החרדות של הוריך לגורלך, אך אלה אינן שונות מעוצמת החרדות לאבי ז"ל, שנכלא ועונה כאסיר ציון ברומניה. או מאלו של הוריי שחרדו לגורלי. כל שכן רגשותיהם של בני משפחת השכול, שאותם אני מלווה כמעט יובל שנים. תסכים איתי, כי למרות הכאב והצער הבלתי נסבלים, בניהול מדינה מתחייב להעמיד בפרופורציה רגשות אלו, שכאמור שמורות למשפחות, לעצמם ובעצמם.
כבן קיבוץ חולדה, שחונך על המילים "מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה", ניהלתי בעת גיוסי מאבק כדי לסכל את החלטה לגייס אותי לחיל החימוש, במטרה להתנדב לצנחנים.
ומאז ועד לסוף מלחמת ההתשה שלאחרי מלחמת יום כיפור (חסר חמש שנים כאזרח), פעלתי במשימות מורכבות ועתירות סיכון שבוצעו כולן בשלמות, וכמעט / ואו בכלל גם ללא נפגעים. ואומר לך, גלעד, אין לי ספק כי למעט המזל, היוו הנכונות והמוכנות שלי ושל חיילי להקריב את חיינו למען ביטחון ישראל, אבן יסוד להצלחה במשימות.
כך אכן היה, בפיתוח שיטות ומרדפים בשנות השישים, שהביאו (ללא גדר) לאטימה מוחלטת של רצועת עזה. במלחמת "ששת הימים", ביום השלישי למלחמה, הובלתי שמונה לוחמים להסתערות על מוצב הכונתילה שהיה מאויש ב-1,000 לוחמים מצבא מצרים. היום, במבט לאחור, אני מודע לכך כי הסתערות של קומץ הייתה מעשה מטופש וגם חסר אחריות. אלא שמעל לשחצנות ולאיוולת במעשה התקיפה, עמדה תחושת המוכנות וההקרבה - שאיפשרה לנו לנתק מגע ללא פגע, וגם לסייע לאויב בהחלטתו לברוח (בעבור שעתיים) מערבה.
כפי שאתה יודע גלעד, בעקבות אותה מערכה, באה "מלחמת ההתשה". ושם, על קו המים של תעלת סואץ, הקים הצבא שלי ושלך מערכת מוצבים, כולם טרף לאש נק"ל וארטילריה קצרת טווח - ובעצם כך, יצרו את המתכון להתשת כוחותינו. ואם לא די, השתלבה ברעה הזו פעילות מסיבית של הפת"ח באזור הבקעה והערבה בואכה העיר אילת. מה שהעמיד בפני כל מ"פ וסגן מפקד, ואיתי לוחמי סיירת "שקד", אתגר שחייב אותנו ל"מאמץ על", כאשר מעליו וכתנאי, עמדה הנכונות להקרבה. ראה למשל שתי דוגמאות למבצעים שבוצעו בשתי הגזרות בהפרש של שבוע:
לאחר הנחת מארב מצרי על ציר קנטרה/טמפו שבו נפלו לוחמים מחטיבת הצנחנים, הוחלט לבצע (בליל ה-13-12 במרס, 1970) פעולת גמול ובשמה - "סרגנט". עיקרה בצליחת התעלה בשתי נקודות המרוחקות כשני קילומטר זו מזו. ולאחר מכן היה עלינו ועל הכוח שמדרום לנו, לנוע על "כביש האו"ם" שהיה מישורי ולצדדיו תעלת סואץ ומצידו האחר תעלת מים עמוקה. ושים לבך לוחם יקר למשימה שקיבלנו כהאי לישנה - "להיתקל בחיילים מצרים הפרוסים בעמדות על התעלה, ולהשמידם".
לצערי, הכוח שפעל מדרום נתקל באש המצרים, שבנוסף העלו לאוויר פצצות תאורה. מה שגרם לכך שהמצרים (חמישה במספר), על-רקע האור, ראו כשמונה לוחמים נעים לקראתם. אתה מבין, גלעד יקר, את המצב שבו נחשפת לאויב, בעוד שזה נשמע אך איננו נראה. שער בנפשך, לאיזו דרגה עלה הרצון לפתוח באש. ואף על פי, ולמרות, התנאים המקבילים, עמד ביצוע המשימה בראש. מה שהביא אותי לנהל שיחה נינוחה (למרות שאינני דובר ערבית, זולת מילים בודדות), ובכך איפשר לקצר את המרחק עד לטווח ראייה - לפתוח באש, ולחסל את הכוח המצרי כולו. אתה מבין, חייל יקר, כי אכן כל משימה ניתנת לביצוע מושלם, ובלבד שאתה נחוש ומוכן להקרבה.
בעבור שבוע, ב-20 במרס, 1970, עליתי צפונה לחוג יחד עם משפחתי את חג הפורים. במקום זאת ירדתי לסדום, ולעת ערב הובלתי 40 מלוחמי סיירת "שקד" לעקיפת הכפר צאפי, ולהניח מארב בדרך העולה לעיר מען. בקרב שהתנהל ספרנו כ-14 חללי אויב (לפי דוחות המודיעין הגיע מספרם ל-24), בעוד שאיש מלוחמי "שקד" לא נשרט. ומה שהכפיל ואף שילש את התוצאה הייתה הנחישות ומוכנות ההקרבה - בלי חשבון מטמטם ומפחיד.
פעולות אלה, ואיתן רבות נוספות, שכולן מעשה של הקרבת חיינו למען ביטחון ישראל, מעניקות לי ולאלפי לוחמים את הזכות והחובה, להפנות את תשומת לבך שלך ושל הציבור, לרבות שרי הממשלה, לעובדת היותך חייל. ובמשתמע מזה, לדרוש מאלה הפועלים להוצאתך מהשבי בכל מחיר, לבוא בחשבון אחר - ולשקלל במשוואה את האינטרס הלאומי כראש וכעיקר.
בתקווה הנסמכת על העבר, לשחרורך בידי לוחמי צה"ל, ובמהרה;
תא"ל (במיל.) אמציה חן