עובדים זרים אינם עבודה זרה

ומכאן אל בעיית הפליטים ומהגרי העבודה הלא חוקיים בישראל. לפי פרסומים ממשלתיים מצויים כיום בישראל 250,000 - 300,000 שוהים בלתי חוקיים. מקצתם הגיעו בדרך חוקית עם היתר לעבודה במקום מסוים שאין בלתו, ולזמן מוגבל, ואי-חוקיותם נובעת מכך, שלא עזבו את הארץ לאחר שפג היתר העבודה. השוהים הלא חוקיים הנותרים הגיעו כולם בדרכים לא חוקיות, מקצתם כמהגרי עבודה ומקצתם כפליטים. לדברי הדוברים של יחידת "עוז", הוטלה עליהם המשימה לגרש את כל השוהים הלא חוקיים, זולת אלה הזכאים למעמד של פליטים מוגנים בהתאם לאמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן. אגב, על-פי הבחנתם המלומדת של אנשי "עוז" הם אינם מגרשים, אלא מרחיקים. ככל הנראה הם לא רק בלשים אלא גם בלשנים, אם כי עלי לומר שההבחנה לא כל-כך מובנת לי. מכל מקום, כידוע לכולנו, במקביל לגירוש / הרחקה בניצוחם של אנשי "עוז", פועלת כאן שיטת הדלת המסתובבת לתפארת מדינת ישראל, לרווחתם של חברות כוח האדם, ובברכתם של שרים ופקידי ממשלה. על-פי השיטה, הקיימת עוד מלפני הקמתה שח יחידת "עוז", כל אימת שמורחקים עובדים לא חוקיים מובאים במקומם עובדים חוקיים חדשים המשלמים לשם כך כסף רב לחברות כוח האדם, ורבים מעובדים אלה מנסים גם הם להישאר בארץ לאחר תפוגת היתר העבודה שלהם. בבוא העת ייתפסו גם הם על-ידי אנשי "עוז", ואף הם יגורשו / יורחקו, וחוזר חלילה. זהו למעשה מצב של אנרכיה עם אלמנטים לא מעטים של שחיתות (ר' פרשת בו-עזרי). על-מנת למנוע קטסטרופה, מן הראוי שממשלת ישראל תגבש אסטרטגיה ומדיניות הנגזרת ממנה, ולהלן מספר רעיונות.

• על הממשלה לקבל כבר עתה החלטה אסטרטגית, שלמדינת ישראל יש עניין ריאלי בקליטת קבע של עובדים זרים, וכי חלופת "הדלת המסתובבת" היא פסולה.

• יש להפקיע לחלוטין מחברות כוח האדם את העיסוק בהבאתם ארצה של עובדים זרים.

• על הממשלה להקים לשכת עבודה לעובדים זרים, אשר בתחילת דרכה תגדיר ותרכיב רשימה של מקצועות נדרשים על-פי סדר עדיפויות, וכן רשימת ארצות, שמהן יש עניין להביא עובדים. את שתי הרשימות יש לעדכן מעת לעת.

• יש להשעות את גירושם / הרחקתם של השוהים הבלתי חוקיים הקיימים, ובמקום זאת להטיל על יחידת "עוז" למפות אותם על-פי ארצות מוצא ולפי מקצועות או עיסוקים בפועל.

• עם סיום עבודת המטה המכינה של לשכת העבודה לעובדים זרים מן הצד האחד, והמיפוי האמור של השוהים הלא חוקיים מן הצד השני, יש להציע היתרי עבודה ורשות שהייה לתקופה מוגדרת הניתנת להארכה, לאלה מבין השוהים הלא חוקיים הקיימים, שהמדינה חפצה בעיסוקיהם. לעובדים יהיה חופש ניידות וההיתר לא יהיה צמוד למעסיק מסוים.

• משרד הפנים יקיים מעקבים אחר העובדים באשר להתנהלותם הכללית.

• אלה מבין העובדים הזרים שהתמידו בעבודתם בישראל במשך 5 שנים, יהיו זכאים לקבלת אזרחות ישראלית, אם ירצו בזאת. משקיבלה משפחה של עובדים זרים אזרחות ישראלית, יהיה אחד מבני הזוג רשאי שלא לעבוד.

• על העובדים הזרים יחולו מלכתחילה תנאי ההעסקה (משכורת, תנאים סוציאליים ותשלומי מיסים), הזהים לאלה שחלים על עובדים אזרחי ישראל באותו תחום.

• בד-בבד עם קליטתם והסדרת מעמדם של העובדים הזרים הלא חוקיים המצויים בארץ, יש להקים מערך ממשלתי להגירת עבודה, שנציגיו יסופחו לקונסוליות באותן ארצות שמהן יש עניין להביא עובדים.

• הדברים לעיל חלים בעיקרון גם על הפליטים המדיניים. אומנם אלה ימשיכו ככל הנראה גם בעתיד להגיע בדרכים לא חוקיות, אך יש לטפל בהם בהתאם לאמנות בינלאומיות הנוגעות לעניין.

לסיכום - מצבה הדמוגראפי של מדינת ישראל מחייב תגבור מספרם וגיוונם של העובדים במדינת ישראל, בדרך מבוקרת ועל-פי קריטריונים. עלינו להבין ולהפנים שלשם כך עלינו לייבא ולהעניק אזרחות לעובדים שאינם יהודים. כפי שנאמר בכותרת, עובדים זרים אינם עבודה זרה, והם אמורים להביא לנו רווח והצלה. עלינו להשתחרר מדפוסי חשיבה גזעניים, ואז ניווכח, שלא זו בלבד שאין כל פסול בקליטתם ואזרוחם של עובדים זרים, אלא שהדבר הוא בחזקת אינטרס חיוני של מדינת ישראל.

מדינת ישראל, שבה תוחלת החיים מתארכת בהתמדה, נמנית לכאורה אף היא על המדינות מהקבוצה השנייה. ההסתייגות המבוטאת במילה "לכאורה", מקורה בכך, שבישראל כמו בישראל, הדברים עלולים או עשויים להיות שונים במקצת מכפי שמתבקש מעל פני הנתונים. ואכן, בשונה מהמצב במדינות המערב-אירופאיות ויפן, הריבוי הטבעי אצלנו הוא עדיין חיובי. אלא שזהו נתון משוקלל מתוך נתונים של מגזרי אוכלוסין שונים. וכך, בעוד שהריבוי הטבעי במגזר היהודי החילוני, הגדול מכולם, הוא נמוך, הריבוי הוא גבוה אצל החרדים, הדתיים הלאומיים, וערביי ישראל. דא עקא, שהריבוי הטבעי אצל שלושת מגזרים אלה אין בו כדי לאזן את הריבוי הטבעי הנמוך של המגזר החילוני. ככוח עבודה, הדתיים הלאומיים הם נכס, אין אצלם חסר של כוח עבודה, וככל שניתן לצפות גם לא יהיה. גם ערביי ישראל הם כוח עבודה טוב, מיומן וחרוץ, וגם אצלם אין בעיה דמוגראפית, אך בשל בעיות פוליטיות, כוח עבודה זה לפי שעה אינו מנוצל די הצורך. מנגד, המגזר החרדי ככוח עבודה הוא בעייתי, חרף הריבוי הטבעי הגבוה הטבוע בעצם הווייתם, שכן רבים מהם מעדיפים, מתוך שיקולים אידיאולוגיים, שלא לעבוד כלל ולהקדיש את מלוא זמנם ללימודי תורה. הנזק מכך הוא כפול: לא זו בלבד שאותם חרדים שאינם עובדים ואינם משלמים מיסים, לא תורמים דבר לקופה הציבורית, אלא שהם נופלים לנטל על קופה זו. העולה מהמקובץ הוא, שקיים קושי בשיערוך ההלימות בין ההתחייבויות הסוציאליות והביטוחיות של מדינת ישראל, לבין הכנסותיה ממיסים, שניתן להקצותן לכיסוי התחייבויות אלה. נדרשים פה שקלולים רבים ומורכבים. עם זאת, תהא זו הנחת עבודה סבירה, שבשל הדינאמיקה הדמוגראפיות בישראל ובשל בעיות חברתיות, ההתחייבויות הביטוחיות של המדינה תלכנה ותגדלנה עם הזמן, בעוד שההכנסות ממיסים תלכנה ותפחתנה. כתוצאה מכך הולך ונוצר פער לרעת ההכנסות, וסביר לצפות, שפער זה יילך ויגדל בהתמדה. לפיכך, גם אם אנחנו עדיין לא במצב הבעייתי, שבו מצאו את עצמן מדינות באירופה טרם פתחו את שעריהן להגירת עבודה חוקית ומסודרת, ושבו מצויה כיום יפן, הרי שבקרוב נימצא שם, ורצוי להיערך לכך כבר עכשיו. הבעיה הבסיסית שלנו, של המרכיב היהודי של מדינת ישראל, ושעלינו להתגבר עליה היא, שחשיבתנו וגישתנו לעניין ייבוא כוח עבודה זר, הם במתכונת היפנית כפי שתוארה לעיל. המחקרים מראים, שגישה זו מוליכה לקראת אסון כלכלי, וברור לחלוטין, שאם חפצי חיים אנו, עלינו לשנות ממנהגינו ולאמץ לעניין קליטתם של מהגרי עבודה את החשיבה והגישה של ארה"ב וארצות מערב אירופה, קרי, לקלוט מהגרי עבודה בצורה מושכלת עם מתן אופציה לאזרוח.

האינטרס הריאלי שבו עסקינן הוא בתחום הדמוגרפיה. מבחינה דמוגרפית, העולם כולו מצוי בעידן של טירוף מערכות חמור. מן הצד האחד, אנו עדים במספר רב של מדינות העולם השלישי לריבוי טבעי אדיר ממדים, ההולך וגדל בטור גיאומטרי, ואשר נכון להיום הביא את מספר האוכלוסין על פני כדור הארץ לכדי שישה וחצי מיליארד לערך. דבר זה כשלעצמו הוא תופעה מבהילה היוצרת בעיות גלובאליות קשות בהרבה תחומים, כגון המזון, המים, בעיות סביבתיות, ועוד. בשל הפיגור הטכנולוגי והכלכלי של המדינות האמורות, תוחלת החיים בהן אינה גבוהה ושיעורם של גברים ונשים בגיל העבודה בתוך כלל האוכלוסיה הוא גבוה. לא זו בלבד שכוח עבודה גדול זה מספק את כל הצרכים המקומיים, אלא שברבות מהמדינות הנוגעות לעניין קיים כוח עבודה עודף, המנסה בכל דרך לפרוץ החוצה ולמצוא עבודה במדינות אחרות. מן הצד השני, במדינות המפותחות, הודות לקידמה הרפואית והטכנולוגית וכתוצאה מהמצב הכלכלי המשופר, תוחלת החיים הולכת ומתארכת, ושיעור הריבוי הטבעי הולך וקטן. במדינות לא מעטות מאלה, הריבוי הטבעי הפך לשלילי. זאת ועוד; מרבית המדינות המפותחות הן מדינות רווחה המאופיינות, בין היתר, במערכת בריאות וסיעוד ממלכתית ובקצבאות זיקנה ממלכתיות המשולמות על-ידי מוסדות הדומים לביטוח הלאומי שלנו. כמו-כן, משלמות רבות ממדינות אלה לגמלאי השירות הציבורי פנסיה מתוך תקציבים של משרדי הממשלה. את כל ההוצאות האלה אמורה המדינה לכסות מתשלומי מס הכנסה וביטוח לאומי של האוכלוסיה העובדת. דא עקא, שככל שתוחלת החיים מתארכת והריבוי הטבעי יורד, שיעורה של האוכלוסיה העובדת מתוך כלל האוכלוסיה הולך ויורד, והמיסים שהם משלמים אין בהם די כדי לאפשר למדינה לעמוד במחויבויותיה בתחומי הבריאות, הסיעוד, הקצבאות והפנסיה. במילים אחרות, המדינה כמוסד מבטח מוצאת עצמה במצב שבו סך כל ההתחייבויות הביטוחיות עולה על סך כל ההכנסות הצפויות ממס הכנסה ודמי ביטוח לאומי. נקל להבין, שכל עוד תמשיך תוחלת החיים לעלות והריבוי הטבעי ימשיך לרדת, הפער בין ההתחייבויות הביטוחיות של המדינה לבין הכנסותיה מתשלומי מס הכנסה וביטוח לאומי, יילך ויגדל בהתמדה עם השנים. במדינות אלה, אם כן, החסר של כוח עבודה מקומי הוא בעיה קרדינאלית. נמצא אפוא, שבקבוצה אחת של מדינות יש עודף כוח עבודה ואילו בקבוצה שנייה יש חסר. במצב שכזה הפתרון ההגיוני, הרצוי ולמעשה היחיד, מונח ממש על כף היד: המדינות מהקבוצה השנייה תפתחנה את שעריהן להגירת עבודה, מבוקרת כמותית, ועל-פי סדר עדיפויות מקצועי, ומהגרי העבודה המגיעים בדרך זו ישתלבו במעגל העבודה והייצור, כאילו היו בני המקום. רוצה לומר, שהם יתוגמלו על-פי אותם התעריפים, תנאים סוציאליים ונהלים, החלים על בני המקום, וישלמו מס הכנסה וביטוח לאומי כמוהם. כך נוהגת ארה"ב מאז ומעולם, וכך גם נוהגות כיום מדינות רבות במערב אירופה, שהפכו, בסטייה ממנהגיהן הקודמים, למדינות קולטות הגירת עבודה. ואתה נתקל כיום באותן מדינות בעובדים יוצאי מדינות אחרות באירופה המזרחית, באפריקה, באסיה ובאחרות, מאושרים לא רק מעצם העובדה שהם ובני משפחותיהם נקלטו ב"מולדתם" החדשה, אלא שזכו גם להתאזרח בה. גם ליפן, עדיין הכלכלה השנייה בגודלה בעולם (ככל הנראה לא לזמן רב), בעיה דומה ואף היא נמנית עם הארצות מהקבוצה השנייה. גם שם שיעור הילודה והריבוי הטבעי פוחתים בהתמדה, בעוד תוחלת החיים הולכת ומתארכת. כפי שכותב ה-NEWSWEEK, היחס בין היפנים בגיל העבודה צנח משיעור טוב של 8 ל-1 בשנת 1975 לשיעור פחות טוב בהרבה של 3.3 ל-1 בשנת 2005, והוא עלול להצטמק לשיעור קטסטרופלי של 1.3 ל-1 בשנת 2055. ברם, בניגוד לעמדתן והתנהלותן המפוקחת של ארה"ב ומדינות אירופה המערבית, יפן מסרבת לייבא מהגרי עבודה, שיהיו עם הזמן לאזרחים חדשים, והמעטים שבכל זאת הגיעו ליפן והמהווים כיום אחוז אחד מכוח העבודה הכללי, זוכים שם ליחס עוין, ונראה שהכל רוצים להיפטר מהם. הסיבה להתנהלות לא רציונאלית זו היא התרבות השמרנית היפנית. רבים וטובים מקרב בני העם היפני רואים בטהרת הגזע היפני ערך עליון, ושיקול פסול זה גובר על שיקולים כלכליים ודמוגראפיים רציונאליים. התנהלות זו של המדינה היפנית היא דוגמה מובהקת להתנהגות לא ראויה. מסיבה זו, עתידם של היפנים לא נראה טוב כרגע, ולא נותר אלא לקוות, שבסופו של דבר הם בכל זאת יתעשתו וילמדו, כי הרי הם ידועים כעם מוכשר וחכם.