ריאליזם כמסווה

ההשוואה בין ירמיהו ובין כביכול ניגודו, בר-כוכבא, מנתקת אותם מרקע המציאות של זמנם, והופכת אותם לצללים שטוחים, "דו-מימדיים". שכן, קיטובו של ירמיהו בזמן ההיסטורי לא היה כלל בר-כוכבא (אשר חי כ-700 שנה אחריו), כי אם המלך צדקיהו, ורק על-רקע המחלוקת שלו עם המלך ניתן להבין את פשר הנבואה של ירמיהו. ההיסטוריוגרפיה המקראית רואה באחרון מלכי יהודה מלך "רע" (מלכים ב' כ"ד, י"ט; דבה"י ב' ל"ו י"ב), אך ורק מפני שלא שמע בקולו של נביא האל, שהזהירו והִתרה בו מפני התמרדות במלכות בבל; לא מוזכרות למלך זה שחיתות מידות או בגידה בדת, ומוקדי השחיתות אותרו דווקא בקרב שרי הכוהנים והעם (דברי הימים ל"ז י"ד). מדוע אם כן בחר מלך כזה, עם פוטנציאל לטוב, להמרות את פי הנביא ולמרוד במלך הבבלי? ומצד שני, מדוע דרש הנביא "להיכנע" לקיסר ההוא? הרי לא ייתכן שירמיהו היה מונע משיקולים של "מציאותיות", כפי שמטיפים לה בחוגים מסוימים, וספק אם היה מודע לשכאלה. באותה מידה אין לייחס למלך מניעים של "רהב" פנאטי או קנאות עיוורת, לאומית או דתית, כפי שכה אוהבים להאשים כל מי שלא מתכופף למול "המציאותיות". מכל הידוע – והוא, כאמור, מועט – עולה כי מרידתו של צדקיהו לא הייתה מעשה מבודד של טירוף או של ייאוש, כי אם דווקא פועל יוצא של מדיניות פרגמטית, משולבת במאבק בין-גושי, בין מה שיכול להיחשב כ"גוש המערבי" או "העולם החופשי" של אז, בהנהגת מצרים, לבין האימפריאליזם המשעבד של נבוכדנאצר (ירמיהו כ"ז). מאומה מן הידוע היום (להבדיל מניחושים וספקולציות), ומן הסתם גם ממה שיכול היה להיות ידוע בזמן ההוא, בדבר יחסי הכוחות הגלובליים, או אפילו רק בדבר מאזן הכוחות המקומי בזירת ארץ ישראל, אינו מצדיק את המסקנה, כי מרד זה היה אבוד מראש. אדרבה, מן הכתובים עולה שהיה אפילו כעין קונסנזוס בקהילייה המודיעינית בעולם "המערבי" וביהודה, כי סיכוייהם של מצרים ושל בעלי בריתה עדיפים. הערכת מצב זו גם הוכחה כמציאותית, באשר הבבלים אכן נהדפו בפעם הראשונה על-ידי מתקפת נגד מצרית, ולבסוף גם נאלצו לצור על ירושלים למעלה משנתיים, בטרם הוכרעה המערכה. במשך שנים אחדות לא היה זה אפוא ברור כלל וכלל, מהי ה"מציאות" בשטח לאמיתה. במצב זה הייתה זו חובתו של צדקיהו, כמלך, להכריע בין שני קווי פעולה אפשריים ומנוגדים: להצטרף למחנה מצרים, שהייתה השכנה היותר קרובה, והמעצמה המבוססת ביותר, המתועשת והעשירה, ובנוסף לכך גם "ידידה" היסטורית של יהודה זה דורות רבים; או – להיכנע ולהסתפח למעצמה המזרחית, המרוחקת, הצעירה, הדלה יחסית, וגם המרושעת, העריצה והמדכאה. הערכת מצב "מציאותית", חייבה לכאורה הצטרפות לצד המצרי, וממילא מרידה בבבל. ניתן לשער, כי גם הופעלו "אילוצים" מדיניים של ממש בכיוון זה. ירמיהו, לעומת זאת, לא יכול היה לבסס את תחזיותיו על מידע מדיני או צבאי מסוים ומוגדר, או לנמק אותן במיומנות ביטחונית מדינית בדוקה, לפי אמת מידה ריאליסטית ורציונלית כלשהי, זולת השראתו הנבואית. בניגוד להערכתו של הרכבי, לא מתוך ראייה "מציאותית" התנגד אפוא ירמיהו למדיניות המרד של צדקיהו: הוא חזה את אשר חזה דווקא מתוך ראייה נבואית, מיסטית וערכית. ראייה כזאת היא ההיפך מראייה "מציאותית", וצירוף המונחים "מציאותית ערכית" מהווה, בסופו של דבר, סתירה פנימית. הפועל היוצא של הרעיון המובע בצירוף המונחים "מציאותית ערכית" אינו שהדרך המציאותית היא גם בעלת ערך מוסרי, אלא שאיזו מזיגה מוזרה בין אופורטוניזם של הימנעות מהסתכנות, לבין תחושת ספק בלתי מודעת של "מוגבלות גורלית", מחייבת להשלים אפילו עם השפלה כה קיצונית כהעמדת צלם בהיכל. "המציאותיות" כערך אינה אפוא פשרה פרגמטית בין הרצוי ובין האפשרי, כי אם העלאתו של עצם רעיון ההשלמה, הכניעה, לדרגת ערך בפני עצמו. כיוון שמציאות סתם, במובנה הפשוט כתופעות הנתפסות בחושים, היא חסרת פניות מבחינה ערכית ומעצם טבעה אינה יכולה להיות ערך – גישה מציאותית אינה יכולה להיות ערכית. אם בכלל, הרי שמבחינת הגיון הלשון דווקא ההיפך ייתכן: איש הרוח והמוסר, או הנביא, יכול שיראה דווקא בערכים את המציאות האמיתית והיחידה. לפיכך יכול היה ירמיהו לצפות בעת ובעונה אחת גם את החורבן וגם את הגאולה שלאחריו, למרות שבתחילה נראו שניהם, כל אחד בתורו, כ"בלתי מציאותיים" באותה מידה (ירמיהו ל"ב מ"ג); הוא גם מסביר את גורמי החורבן הצפוי לא במונחים של "מציאותיות", כי אם במושגים של ערכיות נבואית (ירמיהו כ"ה ז'-ט').

ההיגיון הפנימי הנבואי והמיסטי של ירמיהו קשה לתפיסה. לאדם מודרני, המורגל בחשיבה חילונית ורציונלית, קל יותר, לכאורה, להתמודד עם תופעת מלחמת החירות של היהודים בקיסרות רומי כעבור 700 שנים, אשר המקורות עליה גם רבים ומפורטים יותר. רומי הייתה בימי בר-כוכבא אימפריה אדירה, שהשתרעה מסקוטלנד בצפון עד הסהרה בדרום, ומן האוקיינוס האטלנטי עד נהר פרת. היא הייתה עשירה, מתוחכמת ומיומנת מאין כמותה באומנויות השררה והמלחמה. ארץ ישראל לא הייתה אלא אחד ממחוזותיה היותר קטנים (אם כי מן המאוכלסים והמפותחים). יחסי הכוחות היו על כן לכאורה כשל גוליית מול דוד. אך ייתכן שצודקים דווקא אותם היסטוריונים הגורסים, כי סיכויי הניצחון של בר-כוכבא היו לא פחותים מסיכויי דוד בשעתו; כלומר, ייתכן שכבר אז התפרסה האימפריה יותר מכפי כוחה האמיתי, וכי היו בה תורפות, שהעניקו למורדים סיכויים "מציאותיים" לנצח. ואכן, במרד שנמשך קרוב לשלוש שנים השמיד עם ישראל שני ליגיונות של הקיסרות הרומית, שהיוו אז כ-7 אחוזים ממצבת הצבא הרומי בכל הקיסרות! חרף כל אֵימותיו, על-אף רבבות חללי החרב ונחלי הדם, שיממת הרי יהודה, גזירות אדריינוס והרג המלכות בגדולי ישראל ובתלמידיהם – המשיך היישוב היהודי בארץ ישראל להיות בית לאומי ומרכז רוחני לעם לתקופה של עוד כ-500 שנים, שבהן נחתמו המשנה והתלמוד הירושלמי ונקבעה המסורה, עד אשר הכיבוש הערבי שם קץ לכל אלה. ניתן גם לקבוע, כי על-אף החורבן היו למרד תוצאות חיוביות וחשובות להמשך ההיסטוריה היהודית, ואולי אף העולמית, שהרי אז נשבר חוד העוצמה האימפריאלית של רומי הרְשעה ונבלמה התקדמותה לארם נהריים, ואלמלא אותו מרד עלול היה גורלו של המרכז היהודי המתחדש בבבל לדמות לגורלן של קהילות ירושלים, אלכסנדריה ואתונה. אבל גם אם גישת "המציאותיות", הדוגלת בהתאמת ההתנגדות המדינית למציאות המוחשית, כ"ערך רם ומנחה", מבקשת לאמץ את ההשקפה, כאילו מלכתחילה היה אותו מרד באמת נטול סיכוי ונעדר משמעות בדיעבד – השאלה העיקרית היא השאלה הערכית: אילו שיקולים ראויים להנחות את העומד בפני הברירה, אם להתקומם נגד העריצות ולעמוד על נפשו, או להיכנע לגורלו. התמרדויות היסטוריות מן הסוג הנדון – מעצם טבען – אין לבחון על-פי "המציאותיות" שבהן, אלא על-פי ערכיותן הפנימית. מציאות של יחסי כוחות פוליטיים לא רק שעשויה להשתנות במהרה, כי אם – וזה העיקר – היא מתגלית רק במבחן ועקב המבחן – או אז מתגלה, כי רבים הענקים לכאורה, שהיו חלולים ואלילי חימר, וכי דווקא מי שנחשבו כחלשים וכמעטים התעלו וגברו ושינו את מהלך ההיסטוריה; עצם הנכונות להתייצב למבחן כזה היא ערך. הארעיות של המציאות הגשמית, לעומת היציבות והקיום של ערכי רוח מופשטים כביכול, אינן סתם מושא להרהור מטפיזי. זוהי אמת המוכרת כעיקרון מנחה ומחייב גם על-ידי מורי מוסר, המתיימרים להדריך את הבריות בהתנהגותם, כמו שמצינו אצל פרופ' ישעיהו לייבוביץ' ב"שיחות על פרקי אבות ועל הרמב"ם": "הכרעתו של האדם לעשייה ערכית, כלומר למעשה המכוון למטרה שבה האדם רואה ערך עליון – להבדיל מהכרעה תועלתית – אינה כפופה לאמונה באפשרות השגת המטרה ההיא. יש שגב רב בסיסמתם של ההוגנוטים הצרפתים במאה ה-16: Point n'est necessaire d'espoir pour entreprendre ni de succes pour perseverer" (עמ' 116).

יתר על כן, אמיתה זו מקובלת כעיקרון מנחה מעשי אפילו במלחמה, על-ידי לא אחר מאשר קלאוזוביץ בספרו "עקרונות המלחמה": "בין אם נסתמך על יתרונות פיזיים ובין אם על יתרונות מוראליים, עלינו לשאוף תמיד בעת מלחמה, כי סיכויי הניצחון יהיו לצידנו. אבל דבר זה לא תמיד ניתן. לעתים תכופות עלינו לפעול בניגוד להסתברות זו, כאשר אין בידינו לעשות דבר טוב יותר". במציאות של תולדות עמנו באה אמת זו לידי ביטוי בהזדמנויות רבות – הן לחיוב והן לשלילה, בנצחונות ובישועות, כבתבוסות ובאסונות. המרידות בבבל וברומי אכן הסתיימו בשואות טראומטיות, אבל כדי לפסול או להצדיק אותן בדיעבד, יש לשפוט אותן על-פי שלוש אמות מידה, שהן "ערכיות" ולא "מציאותיות": ראשית, מרידות אחרות, שנראו מלכתחילה לא פחות נואשות, הביאו בדיעבד ישועה לעמנו ולעולם – החל ממרד אברהם באור-כשדים, מרד יעקב בלבן ומלחמתו באדום, מרד משה בפרעה, ההתנחלות בימי יהושע ומלחמות השופטים והמלכים הראשונים, עד מרד החשמונאים ומלחמותיהם, ובזמן הזה – מרד היישוב בבריטים, מלחמת הקוממיות שלו ומלחמת ששת הימים. גם אלה התנהלו בנסיבות כה בלתי מציאותיות, עד שראוי ליחס להם את פסוק המזמור: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהילים קכ"ו א'). שנית, יש לשאול: מהי הברירה שעמדה בפני המורדים? האם לא ראה ר' עקיבא שהמצב נואש בלאו הכי, במיוחד לאור גזירת הצלם בהיכל, וכי אין עוד מה להפסיד? שלישית, יש להשוות את השוֹאוֹת שקרו עקב מרידות-נפל עם שוֹאוֹת לא פחות קשות, אשר פקדו אותנו חרף היותנו נכנעים ונחבאים, דורשי שלום ורודפי שלום כתלמידיו של אהרון. שמענו בקול הנביא, והבאנו את צווארנו בעול מלכי כל הבבלאות שבעולם ועבדנו אותם וקיווינו לחיות; "את שלום הערים אשר הוגלינו שמה אכן דרשנו" (ירמיהו כ"ז י"ב; כ"ט ז') אך בשלומם לא היה לנו שלום. מספרד גורשנו ובעיר ההריגה הורגנו, ובמאה ה-20 הזאת נחנקנו בגזים ונשרפנו באש, וכל אלה דווקא כאשר הושגו שיאים בהסתגלותנו: השכלה ואמנסיפציה, התבוללות ושמד, הכל כמצוות "המציאותיות הערכית", אשר לה מטיפים בשמם של ירמיהו הנביא ושל יוחנן בן-זכאי התנא. אודי השואות הללו עדיין מעשנים בקרבנו, והמספרים החרותים במקום רצועות תפילין עדיין צורבים; הנרהיב עוז לדבר אל העם הזה בדברי "שפיות" ויישוב הדעת, דברי "חשיבה מציאותית" ו"ריאליזם פוליטי"? הלא בכל ענני החושך וצל המוות האירו לנו את הדרך רק עמודי האש של להבות גטו ורשה, אשר מרד בגרמנים בניגוד לכל חשיבה "מציאותית". אדרבה, האם לא עולה הרהור, שמא אפשר היה להציל יותר, אילו העזנו יותר? מה שנחשב בעולמנו למציאות, לעתים אינו אלא חזיון תעתוע חולף, ואילו הערכיות היא האמת הקבועה, העשויה להנחות עם במבוך הנסיבות המשתנות. עדיין, התכונות של אומץ לב, העזה ואמונה הן ערכים נכבדים יותר מאשר מורך לב, הססנות ומבוכה, גם אם הללו מתחפשים ומתחזים לריאליזם ול"מציאותיות". החכם באדם, אשר אמר: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים", גם אמר: "עת מלחמה ועת שלום". אך לא האדם "משנה עתים ומחליף את הזמנים"; וכדי להבחין בין העתים בתהפוכותיהן דרוש לא רק ראש מפוכח, כי אם גם לב אמיץ. ומי אשר, מרוב מאבקים או מפאת מכות גורל, איבד את הלב האמיץ של נעוריו, שוב אינו יכול להיות לנו מורה דרך, גם אם צבר רוב ידע וחוכמה.