בממשלות קדימה, למדיניות החוץ (
ציפי לבני) והביטחון עד לנסיגת ישראל לגבולות 67' ברצועת עזה, היו שתי אסטרטגיות עיקריות שתמכו באותה נסיגה. האחת היא שהנסיגה לגבולות 67' תקדם את השלום ותפסיק כל התקפה או ירי טילים מרצועת עזה. האמנם זה קרה? והאסטרטגיה השנייה טענה, שגם אם לא תיפסק המתקפה של הטילים נגד ישראל, תהיה לנו לגיטימציה בינלאומית ותמיכה מלאה להגיב בכל הכוח כנגד תוקפנות שכזו, ולתגובתנו הצבאית תהיה תמיכה בינלאומית. האם זה קרה?
עופרת יצוקה, ולאחריה דוח גולדסטון, הוכיחו את ההפך. חוסר התמיכה בישראל מלווה בחוצפה ובעזות מצח מצוחצחת בשקרים וחוסר אובייקטיביות בינלאומית. אפילו מצרים, שמקיימת סגר על החמאס ברצועה, לא מוזכרת בדוח כמי שאחראית לסגר. על-פי גולדסטון, "רק" ישראל אחראית לסגר למרות אספקת החשמל, המים, המזון והתרופות. על כן, צריך לומר ביושר, בהגיון ובהגינות, שתי ההנחות האסטרטגיות הללו, בעיקר פרי מחשבת של מפלגת קדימה, ובתמיכה מגויסת של עיתונות כתובה, שתי אלו קרסו עד היסוד. נוסיף לכך, שבזמנו, הוביל את מפלגת העבודה
עמיר פרץ, שגם הוא נתמך אז על-ידי עיתונאים "מובחרים", כנגד אריק שרון. פרץ טען אז, במערכת הבחירות, כנגד שרון, שעניין האטום האירני הוא "ספין תקשורתי" ואין בו ממש. עם שיקול דעת שכזה, לקח על עצמו את תיק הביטחון והיה אחראי על ביטחון כולנו, רחמנא ליצלן. ראוי לאמר, שרוב העם אולי שוכח זאת, אבל לא טיפש... במיוחד אם מזכירים לו... גם את דוח וינוגרד והוא מתבונן בכותבי העיתונים ומבטל את המינוי.
בכל אלה, זה כל כך פתטי שחברת הכנסת, שרת החוץ לשעבר, ציפי לבני, חושבת גם היום כי הפתרון לבעיה הישראלית-פלשתינית נעוץ בשתי אסטרטגיות חדשות אחרות: האחת- שתי מדינות לשני העמים. אם כבר אז אולי
"לשני העמים שתי מדינות", בזה הסדר, תוך הכרה הדדית. אולם בכל צורה ומכל כיוון בעיני המתבונן מתברר כי לב הבעיה הישראלית-פלשתינית היא שהפלשתינים כנראה לא רוצים אותנו כאן, עם ובלי "בגד ים", בגבולות 67', בטח לא בגבולות 47'... ובוודאות לא בגבולות 36'... גם מנהיגיהם "המתונים", תומכי הסכם ז'נבה, אומרים זאת. "העיתונאים" מצניעים זאת.
ומאידך-גיסא, מהאסטרטגיה השנייה של לבני, משתמע כי יום אחרי הנסיגה לגבולות 67' יבוא השלום. האמנם? גם עיוור וגם חירש יטען שהרי אנחנו כבר עתה שם בגבולות 67'... ברצועת עזה... והאם זה הועיל לשלום? ומי ששכח מגבולות 67' ההם, הפגיזו לא את שדרות ובנותיה, אלא במלחמת ששת הימים, הפגיזו את כיכר מסריק בתל אביב, 100 מטרים מכיכר רבין. אז היכן התובנה המדינית של אנשי קדימה? של ציפי לבני מצפון תל אביב? ועוד גרוע מכך, איך קרה שעזבנו את רצועת עזה, "הורדנו" התנחלויות, ורואים אך ורק במדינת ישראל, עדיין, אחראית לגורל הרצועה? והיכן התובנה של העיתונאים "הבכירים"?
בימי שלטון קדימה, היו דיונים אינסופיים של "שלום" שלא הביאו לכל הסכמה. היו שיחות עם
אבו מאזן שלא הניבו כלום. היו שיחות של לשעבר שרת החוץ לבני עם אבו עלא שלא הניבו כלום. לכן, למרות שלא נרשמו פרוטוקולים לשיחות אלה, ראוי שהציבור יידע על מה לא הסכים אבו מאזן ועל מה לא הסכים אבו עלא. את זה אנשי קדימה, דרך עיתונאי חצר, "לא הדליפו" או שמא במכוון אלה "לא יפרסמו". על הפרדוקס הפוליטי הזה התבטאה ח"כ לשעבר
זהבה גלאון:
"לבני ניהלה שיחות עם אבו עלא, ואולמרט ניהל שיחות עם אבו מאזן, אבל שים לב מה קרה, איך אתה לא יכול להגיד שאתה מנהל תהליך שלום ובשלוש שנים לצאת לשתי מלחמות. זה קשקוש! הצליחו לסמא את עיני הציבור" (מוסף הארץ לשבת 3.4.09); ומאידך-גיסא יצוין, שמדיניות המלחמות כמו מדיניות "השלום", של קדימה, גם היא לא הצליחה להביא שלום.
הכשלונות האסטרטגיים הללו, הם שהביאו אותנו למלחמת לבנון השנייה, דוח וינוגרד, למצב שגלעד שליט לא כאן, למבצע עופרת יצוקה ולדוח גולדסטון. מתוצאות המדיניות הזו, ישראל היא לכאורה בפוטנציאל של מדינה שצבאה מנוהל ומובל חלילה על-ידי "פושעי מלחמה". ולכן גם הגנה עצמית כנגד אירן, כמוה עלולה להיחשב כפשע מלחמה, רחמנא ליצלן. ומי מוביל את "פרויקט פושעי המלחמה" לעבר מועצת הביטחון לשם סנקציות כלכליות כנגד ישראל ומשפטי האג כנגד מנהיגי הצבא? הלא הוא אבו מאזן, "הפרטנר" שלנו לשלום אליבא דעיתונאי החצר.
אחת המסקנות היא גם שלחלק מהשמאל, בהם מכתבי העיתון "לאנשים חושבים", מכתבי העיתון "הנפוץ במדינה", מכתבי "העיתון של המדינה", בולטת
הבעיה של אינטליגנציה רגשית הכרוכה היטב גם בקיבעון בקוגנטיבה האינטלקטואלית. הבעיה היא קיבעון רגשי שמשמעותו בעניין שעסקינן, קיפאון רגשי מדיני פוליטי. דהיינו, "לא משנה גם אם מה שאמרנו הוכח כשגוי... נאמר אותו שוב ושוב... אי-אפשר להודות בשגיאה... וכל מה שעושה האחר הפוליטי זה תמיד לא טוב... ואנחנו תמיד אשמים... והכל בגלל ההתנחלויות... וכולי". והאמת היא שציבור צרכני החדשות, רואה ומשתאה, איננו בהכרח אדיש ואולי גם אומר לעצמו, שדוגמאות לעקשנות עיוורת שכזו יש להן אח ורע, אבל דווקא בעולם הווטרינריה. הדבר מתבטא היטב בכמה דברים: בתוצאות בחירות של השנים האחרונות. אלו מצעי מפלגות יורדים ונעלמים... ואצל אלו מפלגות... תוך כך ראוי לשים לב באילו עיתונים התפוצה יורדת... איך אמרה זאת זהבה גלאון:
"עמוס עוז קבר את מרצ והעבודה" (מוסף הארץ לשבת, 3.4.09) ולכך אין רק משמעות של דעה אישית של יחיד על יחיד. זוהי מטאפורה שלמה.
למרות העיתונות המגויסת ועיתונאי החצר, ממשלת ישראל הנוכחית נדרשת לתקן טעויות קשות שנעשו בעבר על-ידי ממשלות קדימה. במיוחד צריך להבטיח ששטחים שצמודים למרכזים העירוניים של מדינת ישראל יפורזו ולא יוכלו להפוך לבסיסי טרור וטילים נגד ישראל, עם ובלי הסכם שלום, עם ובלי מדינה פלשתינית.
