את מה שהיה בג'יסר א-זרקא ביום חמישי בסוכות לא תראו בטלוויזיה, גם לא בעיתונים. הדברים היחידים הקשורים לערביי ישראל שהתקשורת תראה ותכתוב הם מהומות, אלימות וגזענות. שיתוף פעולה? חזון לעתיד משותף? מדינה שכולם ירצו לחיות בה? זה לא חדשות.
דליק ווליניץ התחיל פעם את תוכנית הבוקר של גלי צה"ל ב"מדד האור" - באלו מהעיתונים יש סיקור של משהו חיובי. לאחר כמה חודשים הוא התייאש - לא היה מה להגיד... לאחרונה ניתן פסק דין בתל אביב שקבע כי כתב ועורך העיתון 'וסטי', שבו התפרסם שיר המשווה את הערביות לבעלי חיים המתרבים ללא סוף - אינם אשמים בהסתה לגזענות, אבל קבע שמדובר בגזענות בוטה. זה מותר.
השביתה הכללית שהתקיימה ב-1 באוקטובר ברוב הישובים הערביים - כמעט שלא הוזכרה. לא הייתה סיבה - לא היו התפרעויות... רבבות אנשים המוחים נגד התעלמות המדינה מוועדה ממלכתית שקבעה שהמשטרה נהגה באופן לא סביר ובאלימות קיצונית, ונגד המשך האפליה - זה לא "חדשות".
לעומת זאת, שמענו בלי סוף על המהומות בהר הבית, על ראש מרחב ירושלים במשטרה האומר שצריך להודות על שאיפשר לערבים להתפלל, על אוטובוסים של מוסלמים מצפון הארץ שנעצרו עם צאתם - כאילו לא לימדו את המשטרה שהזכות לחופש דת, לחופש תנועה ולחופש ההפגנה - הן זכויות יסוד. כנראה זו עוד אחת מתוצאות זריקת מסקנות ועדת אור לפח האשפה של ההיסטוריה.
אבל אם שביתה שקטה אינה ראויה לסיקור, על אחת כמה וכמה לא ראוי לסיקור האירוע שהתקיים ביום חמישי בג'יסר א-זרקא - לא רק שלא הייתה בו אלימות, הייתה בו ממש, איך קוראים לזה... תקווה. הכוונה של תנועת 'אפשר אחרת' הייתה צנועה למדי: להביא כמה עשרות יהודים וערבים ליום של עבודה משותפת והתייצבות ערכית נגד הגזענות - כמה ימים לפני פתיחת מושב החורף של הכנסת, אשר במהלכו יעלו כמה מהצעות החוק הגזעניות בתולדות ישראל. אלא שההיענות הייתה הרבה מעבר לצפוי. ברגע האחרון הוסף אוטובוס מתל אביב, והקייטרינג המקומי התבקש להוסיף עוד עשרות מנות לאנשים שהגיעו באופן עצמאי עם רכביהם. מאות ישראלים, יהודים וערבים, הגיעו מקרוב ומרחוק לג'יסר א-זרקא - אחד הישובים המוזנחים ביותר על-ידי השלטון הישראלי, ליום בו שולבו אירוע פוליטי נגד הגזענות, צביעת בית ספר, ניקוי חוף הים וערב של מוזיקה ונאומים של אנשי ציבור.
כמה בדיוק תורם הסיקור המוגבל של ערביי ישראל בתקשורת הישראלית, לעלייה החדה בגזענות - קשה לכמת. אולם הקשר אינו ניתן להכחשה. רוב היהודים בישראל אינם חיים בצד ערבים, והם רואים אותם רק דרך התקשורת - וזאת, כאמור, רק בתיעוד מעשי אלימות והפגנות שנאה.
אולי זה היה הים, או המוזיקה, או רוח הערב שהביסה את החום. אבל איכשהו, בין הנאומים הקשים על הגזענות ועל המשטרה ועל התעקשותה של ישראל להפלות את אזרחיה הערבים ולהימנע מכל תהליך של שלום, איכשהו, בין כל אלה, אי-אפשר היה שלא להרגיש קצת אופטימיות, ביום חמישי בג'יסר א-זרקא. פשוט, כי מאות האנשים שהגיעו לשם החליטו שהם אינם מוכנים להיות עוד קורבנות של הייאוש ולהתיישר עם סדר היום הגזעני, והבהירו שהם מוכנים לא רק לדבר על כך אלא גם לצאת מהבית ולעשות מעשה - שהוא תחילתו של מהלך יהודי-ערבי אמיתי, להפוך את ישראל ממדינה הנושאת את שם הדמוקרטיה לשווא, למדינה שבאמת שוקדת על פיתוחה לטובת כל אזרחיה.
לא חבל שלא ראיתם את זה בטלוויזיה?