מותר האדם מן הבהמה. כך כתוב בספר ויקרא.
אין ספק כי האדם הוא היצור החי הבולט ביותר בכישורי הבנייה והיצירה שלו, וממילא הוא גם היצור החי הבולט ביותר בכישורי ההרס שלו (בחשבון פשוט הרס הוא בנייה שלילית). ככל שנביט על החיות המקיפות אותנו, נמצא אותן מתנהגות בדיוק באותו אופן כפי שהתנהגו לפני מאות ואלפי שנים, עם התאמה לסביבה המשתנה אותה יוצר האדם, ויוצרים איתני הטבע. אני לא מכיר אף יוזמה או תוכנית, לא חיובית ולא שלילית, של עולם החי והצומח שאינו האדם, אשר השפיעה במאומה על העולם. לעומת זאת ההיסטוריה מלאה כאלה, בכל הנוגע לבני האדם.
ומה, אם כך, ההבדל בין האדם לסביבתו? מה הייתה אותה מתת אל שקיבל האדם אשר הבדילה אותו משאר החיות ואיפשרה לו לתפוס פור ענק על סביבתו?
סברה אחת היא שבאירוע מכונן אחד קיבל האדם את מה שלא קיבלו כל שאר יצירי האל, באמצעות פרי עץ הדעת שבגן עדן. הנחש פיתה את חוה לאכול מפרי עץ הדעת, חוה המרתה את פי האלוהים, על-אף שאיים מראש לחסל אותה ואת בעלה, והיא אפילו "הכשילה" את בעלה. סוף טוב הכל טוב. אלוהים בא חשבון עם הנחש ונתן לאנושות צ'אנס.
סברה האחרת היא שהאדם נולד קוף כמו כל שאר החיות. היו לו קצת יכולות חיקוי, התינוקות שלו אכלו בננות וקוקסים, אבל זהו. ומה קרה לו לאותו אדם? האם הוא התחזק? לא, הוא דווקא נחלש. האם הוא שמר יותר על יצירי כפיו? לא. האם תודעת הקבוצה הצטמצמה אצלו? לא ולא, הוא נעשה יותר ויותר אינדיבדואלי. אז מה קרה לו לאותו אדם? מה נתן לו את מכפיל הכוח אשר דחף אותו ונתן לו פור כזה ענק על כל שאר יצירי האל?
להבנתי, האור הגדול, אותו פרי עץ הדעת שאכל האדם, האיר לו עיקרון מרכזי אחד:
עקרון האבחנה בין טוב לרע. חוכמתו של האדם לא עשתה אותו טוב במיוחד, כסילותה של החיה לא עשתה אותה רעה במיוחד, אך החיה לא מבחינה בין טוב לרע והאדם בד"כ מבחין. האדם קיבל פור ראשוני של הבחנה בין טוב לרע ופיתח עם השנים את אבחנתו, ואילו החיות, בין אם פועלות טוב ובין אם פועלות רע, אינן מבחינות בהבדל.
ומתי חוזר האדם להיות חיית שדה? הוא חוזר לשדה כאשר הוא מפסיק להבחין בין טוב לרע. הוא לא חוזר לשדה כאשר הוא מתנהג כמו חיה, הוא לא שב לקהל האדם כאשר חדל הוא להתנהג כחיה. האדם חוזר להיות חיית שדה, כאשר הוא מפסיק להבחין בין טוב לרע וזה בדיוק מה שמציע לנו איתן גנור.
איתן גנור מציע לנו ב-News1 לגרש, אבל לשנות את השם של גירוש ילדי העובדים הזרים ל"חזרה הביתה". יש דעות לגיטימיות בעד הגירוש ויש דעות לגיטימיות נגדו. הדעה היחידה שאיננה לגיטימית היא דעה הסוברת שעקירת ילד מביתו ומסביבתו, מחבריו לגן ולבית הספר, נגד רצון הוריו, נגד רצונו הוא, איננה גירוש.
יש עוד דעה לא לגיטימית; הדעה הסוברת שעקירת היישוב היהודי ברצועת עזה לא הייתה גירוש. ויש עוד דעה לא לגיטימית, שמצבים נוספים אשר יביאו להחלטה בישראל לעקור תושבים אחרים - יהודים, ערבים, זרים - לא יהיו גירוש. כי גירוש לא נקבע על-ידי המגרש, הוא נקבע על-ידי המגורש.
בימי מלחמת השחרור גורשו מכאן ערבים, ובשתי הנסיגות בדרום גורשו יהודים, ועתה שוקלים לגרש זרים. אני מניח שבעתיד נשקול לגרש ערבים ויהודים גם יחד, על-מנת לנסות והבטיח יציבותו של הסכם עתידי שאליו נגיע באחד הימים. כי כאשר מגרשים, ובייחוד כאשר מגרשים ילדים, ומכבסים מילים, וקוראים לגירוש "שיבה הביתה" או משהו כזה, אנו מקעקעים את יכולתנו להבחין בין טוב לרע, אנו מוחקים את ההישג העיקרי של האדם על סביבת החיות הכסילות, הבחנה בין טוב לרע.
איתן גנור,
ההבדל בין האדם לחיה לא נמדד בהשכלתו של האדם, כי את השכלתו רכש רק בגלל שלמד להבחין בין טוב לרע.
ההבדל בין אדם לחיה לא נמדד ביצירתיות של האדם, כי היצירתיות שלו נובעת מיכולתו להבחין בין טוב לרע.
ההבדל בין אדם לחיה לא נמדד בכושר ההמצאה של האדם, כי כושר ההמצאה פותח רק על בסיס הבחנת האדם בין טוב לרע.
והצעתך, איתן, לקרוא לגירוש בשמות ההופכים אותו לטיול שנתי, מחזירה אותנו לשבעת ימי בראשית, הימים טרם נגסה חוה בפרי עץ הדעת, ימים בהם השכל של האדם היה נבוב וחלול בדיוק כמו שכלה של הפרה הרועה בשדה.
ובואו נחזור לרגע קט לגן עדן. בורא עולם הוריד מכה חזקה לנחש ("אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵך, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ."), את האישה העניש, "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ - בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵך, וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ", והאדם המסכן "בורך" ב"אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּ, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב."
ושורת הסיום היא "
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן לַעֲבֹד אֶתהָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים."
אלהים טוען שלא רק שהאדם למד להבחין בין טוב לרע אלא שהוא השתווה לאלוהים בתכונות אלה, וכל מה שחסר לו לאדם זה להיות אלמותי (כאשר ינגוס בפרי עץ החיים) ואז יצר אלוהים לעצמו מתחרה בדמותו. ומה עושה אלהים למשפחה היחידה ביקום במה שנראה כמו אקט אגואיסטי לחלוטין? הוא מגרשה מגן עדן, "וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם".
הם היו בגן עדן רק כמה ימים, לא קיבלו אותו בירושה, לא רשום כלום בטאבו, אך אלוהים, אשר ללא ספק מבחין בין טוב לרע (על-אף שמעשית הוא לעיתים מתנהג טוב ולפעמים רע), לא מכבס מילים; הוא לא מתכונן להפוך לחיית השדה. כאשר הוא מגרש אז הוא מגרש, נקודה. ואתה, איתן, שאינך אלוהים ואפילו לא סגנו, על אחת כמה וכמה.
איתן, תחליט אם אתה בעד הגירוש או נגדו, אך לא תוכל, במשחקי מילים, לגרש ולחשוב שאינך מגרש, אלא אם חפץ אתה לחזור לשבעת ימי בראשית.