"כיתת אמן - שנות ה-70' של אליוט גולד", כך נקרא אחד האירועים המרכזיים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בסינמטק חיפה, שנערך השנה זו הפעם ה-25, בחול המועד סוכות. השחקן היהודי-אמריקני אליוט גולד, שהיה השנה ראש חבר השופטים בתחרות הקולנוע הישראלי של הפסטיבל, סיפר כי הגיע לקולנוע לאחר כמה שנים של הופעה בתיאטרון ובמחזות-זמר (ואכן, אם לשפוט על-פי רגליו, שאותן חשף במכנסיים קצרים, הן בהחלט הולמות רקדן או שחקן כדורגלן). כוכבו דרך בזירה ההוליוודית בסוף שנות ה-60', ודעך מאמצע שנות ה-70', ובשנים האחרונות הוא זכור מסרטים חסרי חשיבות דוגמת "אושן 11" והמשכיו "אושן 12" ו"אושן 13". סדרה משעממת זו, המרוצפת כוכבים כג'ורג' קלוני ובראד פיט, מבוססת על סרט השוד הוותיק "דני אושן 11", מן השנים שבהן כוכב הוליוודי עדיין היה כוכב: פראנק סינטרה, דין מרטין, סמי דייויס ג'וניור, ג'ואי בישופ ופיטר לאופורד.
את הדרך לחיפה עשיתי בתקווה שגולד יתייחס מעט לסרט שבו כיכב ב-1970, לצד קנדיס ברגן, אשר בזמנו הותיר עלי רושם רב ושעד היום אני רואה בו את אחד הסרטים המעניינים שנוצרו - "המתבגרים" (Getting Straight). הסרט מתאר זוג חברים, סטודנטים לתואר מתקדם, המיטלטלים בין דילמות שאיפיינו את אחת התקופות הסוערות בתולדות ארה"ב והחברה המערבית בכלל - סוף הסיקסטיז, מהומות הסטודנטים. במשך ימים הייתי נתון תחת הרושם של הסרט הזה, שהגיע לארץ - כמו שאר הסרטים - הרבה לאחר שהוקרן במדינות המערב האחרות.
כמי שגדל כאן ונחשף למהומות הסטודנטים בצרפת ובארה"ב רק מדפי העיתונות ומחדשות הרדיו, והמהומה היחידה שידע מקרוב הייתה ההפגנה בוואדי סאליב, שחוסלה אחרי יום יומיים, הרהרתי לא מעט במניעיהם של אותם סטודנטים, שבאותה תקופה הצטיירו כחבורת מפונקים שגדלו בבור שמנת ומחפשים אקשן לגוון בו את חייהם חסרי המטרה. הסרט, שהציג דמויות אנושיות שניתן היה להזדהות איתן, העלה אצלי מחשבות ותהיות שבעצם לא נפתרו עד עצם היום הזה: מה גורם לדור צעיר - בחברה שאך בעור שיניה נחלצה כמנצחת מימי מלחמה ומחסור, ומתחילה להרגיש שקצת רווח לה - לרצות לבעוט בכל?